הנוסע בזמן חלק א'
פרולוג:
צרחות נשמעו באוויר הדממה. הכאב נמתח משני צידיו, מותיר פירורי עצב נוחתים על רצפת הכפור. ורק אז אני יודע שמתתי.
הייתי בהלוויה היום. השמים עטו גלימה כחולה בהירה וציורים לבנים היו מעוטרים עליה. דמעות רבות זלגו על פניהם של האנשים. הרגשתי שהלב שלי הולך לבכות איתם, הרגשתי את העצב בצורה הכי דוקרת. אני לא יודע איך זה שהחיים מציבים לך תמיד סיטואציות מוזרות כמו אלה – שמי שאתה אוהב מת. אהבתי אותה כל כך. קבוצת אנשים לבושים שחור ומשקפי שמש כהות כיסו את עיניהם, הרימו את ארון הקבורה והתחילו להוריד אותו פנימה אל תוך בטן האדמה. זה באמת מרגיש לי מוזר כל כך שאני לא יכול לעכל את מה שקורה סביבי. הדמעות מחכות לפרוץ את עיניי. מחכות לשבור את האיפוק. אני לא יודע איפה אני. איבדתי את התחושה.
חזרתי הבייתה ופשטתי את חולצתי, הנחתי את ראשי על הכרית ונתתי לעצמי בפעם הראשונה באותו יום לבכות. נוכחתי לדעת שזה לא מרגיש טוב כשאתה בוכה אלא איזושהי הקלה כזאת מבצבצת מבפנים הגוף ומתפזרת לכל השטח שלך. לפעמים אני רוצה לעוף רחוק כל כך ולא לזכור מאיפה באתי או מה קרה לי. ולפעמים אני סתם רוצה לרבוץ במיטה ולא לעשות כלום כל היום. לצערי בדבר אחד אני לא מכיר, יש לי מחלה, קללה כזאת שלא נותנת לך להיות שלו בשום חלק של היום. אני לפעמים מוצא את עצמי בזמנים אחרים, במקומות אחרים, ואז כעבור שנייה אני חוזר למיטה שלי. או שאולי סתם יש לי סכיזופרניה. הטלוויזיה לפתע נדלקה וקולות התוכנית ששודרה באותה העת מילאו את החדר ברעש למרות שאני ייחלתי כל כך לשקט הזה שיבוא ויכבול אותם חזק כל כך אליו; כלא נותן לך לברוח. בעצם נמאס לי כל כך מלחשוב. אנשים מסתכלים עליי בצורה מוזרה כזאת ולא משנה איפה אני. אני באמת מתחיל לשקול לעוף מפה למקום אחר.
בוקר האיר את העולם משנתו, אט אט חיות היער החלו להתעורר ולשצוף את העצים הסבוכים והשיחים הנמוכים. חום עז נישא באוויר. הגוף שלי רעד באותו הבוקר. מצאתי את עצמי שכוב על מרבד דשא ירקרק. ציפורים חיזרו אחת אחרי השנייה, נוצותיהם התנועעו בראוותנות חפוזה, שירתן של הציפורים לבטח נשמעה למרחק קילומטר. ארנבים חומים ולבנים החלו לקפץ ולתור בחיפוש אחר גזרים. רגליהם השריריות דחפו אותם קדימה; כל פעם קרוב לעשרים ס"מ, וכאשר הם היו בסכנה ונסו על נפשם, הם קיפצו לרוחק של חצי מטר. עיניים חומות ועגולות הביטו בי במבט שואל. הושטתי ידי כדי ללטף את ראשו והוא טס על נפשו כמו טיל.
אני באמת שלא יודע איפה אני וכמה זמן אני כבר שוכב ביער אבל זה לא היה אכפת לי ממש; כל עוד הצלחתי לברוח מן הצרות שיש לי בעולם. אני חושב שאני יכול להישאר פה לנצח בעולם הירוק והרב- גוני הזה. זה יותר טוב ממה שיש לי שם – מוות של אהבה. אולי באמת עדיף לשכוח מהכל ולהתחיל פה חיים חדשים. הבטתי למעלה אל הארמון הלבן ששט בים הגובה, ראיתי את שומריו של הארמון- נצים שעטים על כל ציפור קטנה שמתקרבת לשעריו.
עכשיו חזרתי למציאות, הרגשת פספוס וכאב שוב מחכה לי את הלב. אני זוכר שאהבתי לראות אותה לובשת את שמלת הקיץ הלבנה, היא נראתה כל כך שמימית. שמימית כמו מלאך לבן וטהור שכנפיו טרם התפתחו. אהבתי להביט בעיניה החומות והגדולות, כאילו נבלעתי אליהן. הלב שלי פועם חזק עכשיו, אני מתחיל " לשמוע" אותו בראש. שוב נרדם. שוב מתעורר. דם יורד מעיניי. אני פצוע בלב. תמיד חשבתי שהמונח " לב שבור" הוא קיטץ' חרוש העטוף בנייר טיפשות. אך ליבי היה יותר מזה כעת. הלב שלי היה מנותץ ורסיסיו נראו לכל עבר על רצפת היגון. תיזהרו שלא לדרוך עליהם. בעצם אני הוא זה שצריך להיזהר לא לרמוס את אותם רסיסים קטנים. הראש שלי אבד ונעלם בתוך אותם רסיסים.
פרק א :
עצב מילא את עיניה הבוכיות. כאב ניכר על פניה העייפות – תשושות. שיערה השחור התנופף לו ברוח כמו עורב התר אחר סעודה. כאב חתך את ליבה שבין שני שדיה. ברכיה התחפרו עמוק באדמה הבוצית, מבול ירד באותו לילה. גופת איש מבוגר הייתה מוטלת לצידה, עיניו פתוחות כמעה, רוח החיים אינה שררה עוד בתוכו. נערה מיררה בבכי, פניה התעוותו בייסורים מענים, ספק דמעות – ספק גשם זלג לו על תווי לחייה. אני לא חושב שראיתי נערה יפה כל כך כל ימי חיי. לא רציתי שתראה אותי כי במילא אני הולך להיעלם תוך פחות מכמה דקות. השיחים הנמוכים הסתירו את דמותי. ברק האיר את האוויר לחצי שנייה, ואז כעבור שניות מספר; הרעם שאג על העולם. זה היה עולם מוזר ממה שאני הכרתי, לפתע כל הגשם והדמעות שהיו על פניה נמשו ודאו למעלה אל העננים האפורים, לחייה הלחות יבשו כלאחר כמה דקות. עיסת האדמה הבוצית התגבשה ויצרה קרקע מוצקה. שולי שמלתה הלבנים המלוכלכים התנקו מעצמם כהרף עין. גופי רעד לפתע, רוח שרקה באוזניי. אור וחושך, חושך ואור התערבבו לפתע במן משחק מחבואים חולני. ואז הדממה הכתה. חושך. מצמצתי בעיניי, תמונת מדפי חדרי השחורים התחדדה בכל מצמוץ. חזי היה לחוץ מבפנים. לא נשמתי. גופי נרפה מעט בכל דקה שעברה. גופי החל לשחות פרפר במצעי המיטה. הוצאתי אוויר, הלחץ שעל חזי נעלם. נשמתי, שוב. לפעמים חשבתי לעצמי שכשאני עובר לעולמות או לזמנים אחרים אני מגלה שיש לי בעיית נשימה נסתרת ומסתורית כמו אסתמה. אבל שום טכנולוגיה שיש כיום לא ממש יכולה לגלות זאת. איך אני יודע? אני בעצם לא יודע. אני מנחש, כמו שכל חיינו אנו מנחשים את המספר הזוכה ברולטה הרוסית.
קמתי מן המיטה ודידיתי לעבר האמבטיה, שטפתי את פניי- המים היו קפואים כמו שלג בשיא קיפאונו. לאחר כמה פעמים שמילאתי את ידיי מים ושפכתי אותם על פניי, צחצחתי שיניים. מברשת שיניים אדומה שכבה לה ללא שימוש בפלטפורמה האפורה והצרה שהייתה דבוקה לתחתית המראה. באמצע קרצוף השיניים בכי מר ישב לו על לשוני. ייבבתי בשקט, מנסה להחניק כל צער מן הדירה. לאחר שניגבתי את פניי במגבת ושטפתי את פי. הלכתי אל המטבח. בדרך אל המטבח העפתי מבט קט לחדר שבו היו מרוכזים הדברים שלה. ארגזים חומים ומלאים היו מונחים בחלל העגול שהרהיטים שבחדר יצרו. כמה גרביים, ספרים, משקפי שמש בצבצו להם מן פתחו של הארגז. כמה ימים קודם לכן במהלך השבוע הוריה ביקשו ממני שאעביר את הדברים אליהם, וטרם בקשתם נתמלאה. פחדתי ללכת אל בית ילדותה, פחדתי פחד מוות מן הדברים שאני עלול להרגיש. זה באמת מותיר אותך מאחור, כמו שאיזה שיר אחד של זמר ששכחתי את שמו שר. הוא שר על מוות והבדידות שמלווה בכך, הוא כביכול אמר שכל פעם שקורה שמוות ובדידות מצטלבים בדרכים האדם נותר מאחור, בשעה ששאר העולם ממשיך להסתובב ולהתקדם בדרכו שלו. המשכתי אל המטבח, הכיור היה גדוש במזלגות, כפיות, צלחות ושאר כלים מלוכלכים. עייפתי כבר מלעשות כלים. הרי בשביל מה? בשביל שכמה שעות אחר כך הם יתלכלכו שוב פעם? מה המטרה של זה? חוץ מזה החוויה שבלעמוד מול הכיור ולנקות את הכלים מלווה במחנק עמוק, מחנק עמוק כזה שנתקע לך בגרון ולא רוצה לצאת ממנו. אני זוכר שאחרי שהיינו מכינים אוכל יחד בין אם זה היה ספגטי עם רוטב עגבניות ועד לסלט טונה; בסופה של כל ארוחה, כאשר היינו אוספים את הכלים מן השולחן שעטה מפה לבנה וחגיגית, היינו מתחילים לשיר ביחד, אני שוטף את הכלים והיא מעבירה את האוכל שנשאר לקופסאות פלסטיק ומשם למקרר. ובסיום המלאכה היינו עושים אהבה. אהבתי כל כך את הזמן שבו דיברנו על מה נעשה בחיים שלנו, זה היה נשמע כאילו אנחנו נמשיך כך – ביחד לנצח. באמת ובתמים ובתמימות יתר האמנתי לכך. כמו ילד קטן, אני שרוי עכשיו בוכה בעבר. אולי אני צריך להיות בעבר ולנסוע אליו, הרי זה לא שאין לי את היכולת. יש לי אותה. אבל בכל זאת משהו מונע בעדי להגיע בדיוק לתקופות זמן האלה. אני חושב שהדבר החולני- סיוטי הזה התחיל כאשר הכרתי אותה. זה היה במסיבת יום ההולדת של ידידה משותפת. ואני באותו הערב הרגשתי רע. הרגשתי את בטני נדבקת לגבי ולהפך. עשינו לאותה ידידה משותפת מסיבת הפתעה, ניפחנו בלונים ופינינו את הסלון מרהיטים מיותרים שיגבילו את חופש התנועה שלנו. אני זוכר שאפילו הכנו דיסקים של מוזיקה.
שבת הגיעה, מותירה אותי שבור וכואב. הכי שנאתי שימי שבת באו. בימי שבת היינו ביחד כל הזמן. היא שמרה שבת ואני כיבדתי אותה למרות שלא האמנתי באלוהים. היינו משחקים משחקי קלפים או סתם קוראים איזשהו ספר ביחד. אהבתי להתכרבל איתה ביחד במיטה, שזרועות האחר כובלות את גופו של האחד ומקרבות אותו קרוב יותר אליהם. אהבתי נורא להביט בה בעיניה מקרוב. השקט הזה שבאהבה הוא השקט הכי טוב שיכול להיות, ככה אתה לומד את האחר בצורה הטובה ביותר, אמנם בצורה פרימיטיבית ולא מפותחת כמו תקשורת מילולית, אך הכי טובה.
אתה לומד כל אוויר שנלקח לריאות ואוויר שנפלט מהן. כל מצמוץ עפעף וליקוק שפתיים, תזוזת האיזון שמאלה ימינה, ושינו מיקום הגבות. את לומד כל תנועה של האדם שמולך. בעיניי זה הדבר המדהים ביותר שאני אזכור מהקשר הזה. אני חושב שהוא כל כך מדהים שאתה בעצם לומד מה שהבנאדם האחר " חושב ומרגיש".
שוב פעם הלילה מגיע וקשה לי להירדם כמו בכל לילה. אני עוצם את העיניים, משלב את רגליי מתחת לשתי ידיי, מרוקן את המחשבות מן המוח, מאט את הנשימות המהירות ומנסה להירדם. אני לא ממש מצליח. אני הופך צד. מזיז את גופי בצורה שאולי תהיה נוחה יותר. שום דבר לא עובד. ויברציות קטנות עולות ממורד רגליי לגבי וכן הלאה, ידעתי מה הבאות שהולכות לקרות. עכשיו מצאתי עצמי מוטל בתקופה הנראית כימי הביניים. בקתות עץ סבבו אותי. בבתים היה אור שיצרו הלפידים. זה היה בשעות בין הערביים ששמש הלכה למשכבה. גדרות היו מוצבות בסמוך לבתים רבים.
תרנגולים ותרנגולות קרקרו וצעקו בכל פעם שמעט התקרבתי לגדר. גופי כאב מן הנפילה. המשכתי בדרך העפר אל היער, הדבר האחרון שאני צריך עכשיו הוא שמישהו יראה אותי. פעם אחת זה קרה, הגעתי לתקופת האבן, ואיזה ילד קדמון ראה אותי מגיח משום מקום. הדבר היחיד שאני זוכר מאותו ילד שהוא לבש פרווה מנומרת שנתלתה על כתף אחד, ועיניים גדולות ומפוחדות. אני מניח שזה היה כעבור שנייה שהוא רץ והתרחק ממני לעבר רכס ההרים הגבוה וצרח משהו בשפה עתיקה ובלתי מובנת. למעשה אני לא ממש זוכר מה קרה אחר כך, הייתי באותו הזמן תשוש ועייף, זה היה אחרי שהיא השתחררה מבית החולים. ואני בקושי ישנתי באותה תקופה, הייתי כל הזמן לצידי מיטתה מקווה שתחלים, מתפלל בכל כולי שהכל יהיה טוב. התקרבתי ליער בפסיעות איטיות ולא מאוזנות. כשהייתי מול הכניסה אליו, ראיתי שומרים עם כידונים בידיהם וחרבות בחגורת עור חומה שהייתה מלופפת סביב מותניהם. השומרים שחבשו קסדת מתכת ושריון טבעות צפוף, סרקו את הגבול שהקיף את היער. הסתתרתי מאחורי שיח נמוך, הורדתי את ראשי ככל האפשר כדי שאותם שמרים לא יזהו את מיקומי. שום פעם רעד בידיים, מצאתי את עצמי שוב שוחה פרפר במצעים שלי, אבל זה לא נפסק, ריצוד בעיניים, נשפכתי לעולם אחר. ראיתי שוב את אותה נערה שהתבגרה ונהפכה לעלמה, משוטטת ביער לבדה. היא קטפה פרחים וזמזמה משהו עם חיוך קטן. היא חבשה כובה מצחייה חום, עם סרט כחול שסבב אותו. היא לבשה שמלה כחולה בהירה שזהרה והסיטה את אור השמש לכיוון אחר. היא נעלה סנדלים כסופים וקסומים. משהו עקץ אותי בגבי. הזזתי את ידיי בכדי להעיף את המשהו הזה.
" מי שם?", הנערה עצרה מלכת והביטה לכיווני, למרות שהיא לא יכלה לראות אותי בשל השיחים הירוקים שהסתירו אותי, הרגשתי מבט חודר שגרם לי משום מה להתבייש בעצמי. זה היה אותו מבט שאבי נהג להשתמש בו כאשר עשיתי משהו לא טוב ומאכזב. אני לא יודע למה שכשאני נוסע זה לכמה דקות בודדות ועד שהחלה התרחשות קטנה ומלהיבה בחיים שלי זה חייב להיעלם.
בבוקר מצאתי עצמי במיטתי שותת דם.
זה שוב פעם כואב, גורם ללב שלך לדמם את דמו, זה מרגיש כאילו הכל נשבה במן קסם חייתי – חולני שכזה. הכאב עצור בתוך הלב. אני מרגיש שאני נאבד בתוכי, בעצמי. הבדידות שוב מכה. אני בורח. רץ מהר כל כך, נס על נפשי. אני יודע שאני בוכה עכשיו, ידעתי שזה השלב שבו התחלתי להכיר במוות שלה.
זה לא שאני אוהב לבכות. וזה לא שאני אוהב להתקבע ולהיכלא בארבע קירות ביתי. אני מפחד לצאת החוצה מן העולם. אני מפחד כל כך להמשיך בחיי בלעדיה, לשכוח אותה. אני רוצה שהכל יחזור להיות כפי שהיה חודש קודם לכן. אני רוצה שוב להיות איתה ושוב לחבקה חזק כל כך. זה שוב מותיר אותי חלול מבפנים וזה שוב גורם למחנק הזה שבי להיתקע בגרון. שוב פעם סכין ננעצת בין חדרי הלב ומפרידה אותם אחד מן השני – השלישי מן הרביעי. דמעות עולות בעיניי כמנסות להילחם בכאב המשתק. אני רוצה שהכל יהיה בסדר. אני רוצה להיות בסדר.
התעוררתי בביתי שלי. זרועי צרבה. וכשהפניתי מבט להביט בה גיליתי שהיא מדממת.
" איך אתה מצפה ממני להאמין שאתה רוצה להיות איתי ושאתה לוקח אותי ברצינות אם אתה נעלם בלי לומר מילה וחוזר כמה ימים אחרי?"
לא זיהיתי את הקול של אותה אישה. קולה היה דק ונעים למשמע. התגנבתי בזחילה איטית אל פתח החדר, נזהרתי שלא לשים את המרפק של היד הפגועה על הרצפה.
" למה את לא מאמינה לי שאני אומר לך שאני לא בוגד בך? את במילא לא ממש תאמיני לי אם אגיד לך…"
עצרתי. זה היה הקול שלי. אני לא זוכר שקרה משהו כזה בעבר שלי, ריב ביני לבינה, זה אפילו לא היה הקול שלה. רגע, יכול להיות שזה העתיד?
" נו, אז ספר לי…" , קול האישה דרש לדעת, יכלתי להבחין שהוא נהפך להיות יותר ויותר תוקף.
" אני נוסע בזמן." , אני העתידי אמר.
" אתה צוחק עליי?" , היא אמרה בפחד ובזלזול.
" לא, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לצחוק עלייך."
" אתה מעליב את האינטליגנציה שלי."
" זחלתי קצת יותר מבלי לשים לב הזרוע המדממת השתפשפה בשטיח האפור.
פלטתי אנחה מתייסרת.
" שמעת את זה?" האישה שאלה בפחד.
" אני אלך לבדוק מה זה… לבנתיים תישארי פה."
שמעתי צעדים חרישיים מתקדמים בזהירות אל פתח החדר. פנים נכנסו לפני גוף אל תוך חדר. זה הייתי אני. אני העתידי. שיער סיבה החל לצמוח לו בצידי הסבך השטני.
הוא הוריד מבטו אליי, הוא הנהן קלות וסימן עם עיניו להסתתר מאחורי ספה כחולה שהייתה כמה ס"מ מהקיר. למזלי יכלתי להידחק בדיוק מאחוריה ולהיכנס לרווח שבין הקיר לספה.
" אין פה כלום חומד, אולי רק הדמיון שלך…"
" אל תהפוך אותי למשוגעת!" , היא הרימה את קולה.
צעדים רמים וחזקים גמעו את המרחק מן הסלון לחדר הכביסה שהיה פעם – ועכשיו הוא השתנה לחדר שינה.
" הצצתי אל מעבר לשולי הספה. עיני לא האמינו למראה שיערה השחור, זאת הייתה אותה עלמה שיבבה בלילה ההוא, שירד גשם והאיש היה שכוב לצידה.
שוב פעם מצאתי את עצמי זרוק על המיטה, כרית הייתה על פניי. השעון הירוק והמרובע שליד המיטה, נח על שידה מעץ בצבע בורדו ככה, השמיע תיק – תק. זה כל כך מטומטם, חשבתי לעצמי, השעון שכביכול תוחם את הזמן, אין לו שום משמעות לזמן שלי. הבטתי במחוגים השחורים, השעה הייתה שש וחצי בבוקר. הגיע הזמן לחפש עבודה. העבודה הקודמת שלי הייתה בחנות ספרים ופיטרו אותי ממנה בכלל כמה קיצוצים מזורגגים בחברה. מאד נהניתי לעבוד שם, הצוות היה כמו המשפחה השנייה שלי. אהבתי לקום כל בוקר בידיעה שאני הולך להריח את ריח הספרים. הלקוחות, הסחורה שהגיעה, עותקי הקריאה שקיבלנו הבייתה, הכל היה כל כך נפלא. שטפתי את פניי. ישבתי על השרפרף הכתום שבמטבח, פתחתי את מוסף הדרושים שבעיתון, אותיות שחורות מרצדות על גבי נייר לבן, שום אות- שום מילה- שום מודעה לא תפסה את תשומת ליבי. זה באמת ובתמים ככה- חיים חרא. חלחלה התמלאה לפתע בגרוני, עוד לפני שידעתי מה אני עושה רצתי לשירותים והקאתי. טעם מר מגעיל נותר בלשון וטיפות קיא מבחילות עדיין טפטפו משפתיי. שטפתי את פי. למה זה מרגיש כל כך מגעיל להיות לבד?
" מייקל?! מייקל! איפה אתה?" , קול נשי וסמכותי שאל. איפה אני? לעזאזל אני לא רואה כלום.
"מייקל, אני לא צוחקת איתך! צא החוצה או שלא אכין לך ארוחת ערב!"
הקול היה מוכר. משהו מבין מגירות הזכרונות שבמוח צץ וצף לו על פני התאים. זאת הייתה אמא שלי. אני זוכר את היום הזה. אמא ואבא התווכחו על מעבר לדירה אחרת. אבא נורא רצה לעבור לבוסטון ואמא רצתה להישאר במיאמי. הם צרחו אחד על השנייה. ואבא שלא היה אלים והיה רך מאד, ראיתי אותו לראשונה בחיי מכה את אמא. אני זוכר את קול החבטה ממש טוב, אני רואה את ההתרחשות כל פעם לפני שעיניי נעצמות בלילה, כמו סרט רע. אפילו את הסימן אני זוכר, אדום אש על לחיה הימינית של אמי.
הם הבטיחו לקחת אותי לספארי ובשל הריב האכזרי שקרה התוכנית אינה יצאה לפועל. אני זוכר שרצתי מן הבית ובכיתי. הלכתי לגינה הקרובה לביתנו, מרחק כמה רחובות. במהלך הריצה כמעט שנדרסתי כמה פעמים. ולבסוף כשהגעתי לגן התחבאתי מאחורי עץ אלון גדול שהיה בפתחו של הגינה. היו שם מתקנים לילדים בגילי. קרוסלות ומגלשות. פרחים בצבעים מגוונים לבלבו באותה התקופה. זה היה באביב. שפשפתי את עיניי עם שתי ידיי, ראיתי שמיים נמתחים מלמעלה עד לאופק ומעבר לו. הייתי עם הפיג'מה שלי, זאת עם הפסים השחורים והלבנים. כמה ילדים קטנים הסתכלו עליי ולא זזו, כנראה חשבו שאני מת עד לאותו הרגע. דמות עברה מאחוריי וראיתי את צלה ממולי באדמת החול, סובבתי את ראשי וראיתי את אמי זעופת פנים מחפשת אחריי. הייתי אז בן חמש וחצי. אני זוכר שבסופו של אותו יום יצאתי ממחבואי ואמא צעקה עליי שלא אעשה לה את זה שוב והיא אמרה שהיא דאגה לי למוות. דבר אחד אני לא אשכח שראיתי אצלה חוץ מהדמעות שזרמו ממורד עיניה לסנטרה, וזה הסימן שאבא השאיר לה למזכרת.
מכשירים צפצפו, הקרקע רעדה וקיפצה באופן מוזר שקרקע לא יכול לקפץ.
" לחץ דם 80/60 וממשיך לרדת. " אמר בחיפזון קול אחד.
" תנו לו חמש מ"ג אפינפרין!" , צעק קול אחר.
שמעתי רעש של מגירה נפתחת במהירות ונסגרת חזקה בחוזקה רבה יותר.
" לא! רגע! הוא מתייצב!"
שוב שחיית פרפר בקרקע הלא ידועה.
מצאתי את עצמי מקיא שוב פעם, רוכן מעל האסלה. מרגיש את כל הצרות עולות לי למעלה למקומות שהן לא צריכות.
" אתה בסדר?" הפסקתי לנשום. זאת הייתה סנדרה. הגעתי לזמן שלנו ביחד.
" סנדרוש עם מי את מדברת?" , אני העברי שאל.
"אההה…" , היא פלטה בהלם.
שמעתי קול חבטה והרגשתי את ההדף בכפות רגליי החשופות. אני מהעבר רץ מהר לשירותים. באותו הזמן אני הסתובבתי ומיררתי בבכי. הייתי בהלם. ראיתי אותה שוב פעם, חשבתי שזה בחיים לא יקרה וכמו אש שהחזיקה וסגרה עליי מכל כיוון; הצלחתי לברוח מן האש והסכנה וחזרתי לאהובתי.
" מה קרה?" אני מהעבר שאל.
" אתה לא מפחד ממני?"
"לא. תיארתי לעצמי שמשהו כזה יקרה בסופו של דבר."
" אתה כבר התחלת לנסוע?"
" כן" , הוא אמר והכניס את כפות ידיו לכיסי מכנס הטרנינג, " אמנם לכמה שניות ובפעמים הראשונות חשבתי שזה בכלל חלון. עד שקרו דברים במציאות שקרו קודם לכן באותם ה 'חלומות' ."
" מתי התחלת לנסוע?", שאלתי. משתוקק לדעת כמה שאפשר.
" לפני חודש."
שיערו השטני היה מסורק לצד אחד, תווי פניו נראו כל כך צעירות ושלוות לעומת תווי פניי. ועיניו נראות ירוקות מתמיד בעוד שעיניי קיבלו מן גוון כהה כזה שהחשיך כמעה את הזוהר שלהן.
" אתה נראה נורא." הוא פלט.
"כן…", התחלתי למחות את הדמעות, " יש משהו שאני צריך לספר לך."
שתיקה שררה באמבטיה. הרגשתי את הדם שבגופי מתפקע ודוהר מהר ככל האפשר בעורקים הקטנים ביותר. ליבי פעם כלאחר אירוע קרדיולוגי קשה.
" היא….תמות" , אמרתי ביגון, הורדתי את ראשי כלפי מטה וראיתי מרצפות לבנות. לבנות כמו דך חדש שאני וסנדרה רצינו לפתוח אחרי הריב הגדול ביני לבין הוריה. הרגשתי ויברציה במורד גבי, ראיתי את פניו מתעוותות למן שאלה שרצה לשאול.
" אין לי הרבה זמן! רק שתדע שתמצא מישהי אחרת ושהמסעות בזמן לא נראה לי שיפסיקו לזמן מה."
התמונה דאתה מול עיניי, הרגשתי רוח שורקת בעור התוף.
מצאתי את עצמי במיטה. מודה שסוף סוף הגעתי לזמן שלי.
תגובות (1)
וואו, זו שפה מאוד רהוטה.
זה כישרון יפה.
אהבתי את הרעיון.