1

28/01/2015 617 צפיות אין תגובות

משפחה, משפחה לאו דווקא חייבת להיות משפחה במובן של רצף ביולוגי ובסיסים חנקניים שמרכיבים את הדנ"א. משפחה יכולה להיות מורכבת מרצף של אנשים שמשתנים ככל שהזמן נוקף. אחד מהדברים הכי מדהימים וקסומים שיש במשפחה היא העובדה שלא משנה לאן תסתכל או לאיפה תיזרק תמיד תהיה לך משפחה. בתור יצורים אנושיים ובמידת מה סוציאליים לאיפה שלא תזרוק אדם הוא תמיד ימצא את העוגן להיאחז בו, קרי משפחה.

נעזוב לרגע את העובדה שהחיים שלי מעבר להתחלתם כמשהו לא מוגדר או כמשהו בוסרי והיולי ככל תחילת חיים, הייתי אומר שאפילו היה להם איפיון טרגי כזה או אחר. נולדתי למשפחה שפשוט לא היה לי מקום בה. אפשר גם להיכנס לפרטים קונקרטיים אבל בגלל שהיום אני במקום אחר ואולי אפילו יותר בוגר אתיימר לומר שזה סתם יהיה בזבוז של השורות שלי כאן ושל המילים.

החיים שלי כללו הרבה משוכות והמון קילומטרים חסרי כל משמעות של גמיעה בריצה שבסופה הגעתי תמיד לאותה הנקודה. לנקודת ההתחלה, לנקודת המוצא שממנה ניסיתי כל זמן לברוח.

כחברה, אנו לא ממש צולחים את המטרות המאד גדולות והישימיות משהו שאנו נוטים לחשוב, להבין את האחר. אנחנו הכי ההפך מזה. אנשים שחווים אונס, התעללות במשפחה או סתם במצב רוח לא משהו, אנחנו נוטים להתעלם, להתרחק, לנטוש. אנחנו מפחדים מדברים ששונים מאיתנו. חוששים עד מוות מדברים שעלולים בדרך כזו או אחרת לשבש לנו את התוכניות ואף להחזיר אותנו לאחור.

ואם ניכנס לגרסת המיקרו של החיים שלי. בואו נאמר שאני מכיר את ההרגשה שכל העולם נגדך ולא משנה לאיפה אתה הולך אתה תמיד מוצא את עצמך עם הראש בקיר , בתוך מבוך תקוע שוב באותו מבוי סתום. אני יודע מה זה להיות הכבשה השחורה של המשפחה שאף אחד לא מבין, אני יודע מה זה לחתוך ורידים ולנסות להתאבד, אני יודע מה זה להיות בדיכאון ולהיות שם בשביל כולם ושאף אחד לא נמצא שם בשבילך. אני יודע מה זה להיאנס. ולחטוף מכות. ולפחד מכולם ובעיקר מעצמך. אני יודע ומכיר את התחושה שאף אחד לא מאמין לך ושאפילו מאשימים אותך בפגיעות. אני יכול לנקות את זיכרון הגועל שלי מעצמי ואת תחושת בובת המין באקונומיקה אבל האמת היא שהזיכרון הזה צרוב כל כך חזק שגם תאי העצב שבגופי בהינתן הטריגר ישובו לזכור. אני הייתי שם בנקודה שבה אתה מתחיל להאמין שיש שני סוגים של אנשים בעולם. כאלו שנועדו לחיים ושיש להם את סט הכלים שיגרום להם להצליח וכאלו שלא. אני הייתי בנקודות מאד קשות בחיים. ממגורים ברחוב למשך תקופה ועד לעשיית דברים רעים שעד היום רודפים אחריי. כי יש דברים מהעבר שלעולם לא תוכל להשתחרר.

היום, אני אוהב את החיים. כי היום החיים שלי יותר טובים. יש לי חברה יפהפייה שאיתה אני גר ביחד וכנראה לקראת מעבר בשנה וחצי – שנתיים הקרובות לארץ אחרת. היא מדהימה. אני יודע שזה נכון ושזה מתאים ואנחנו חושבים על עתיד משותף ביחד. זה נכון – כי כשאני איתה אין לי יותר סיוטים ופלאשבקים.

אני חושב שתמיד התפספתי. התפספסתי מבחינת משפחה, התפספסתי מבחינת דברים שיכולתי לעשות אחרת בתחום הלימודים – אמנם סיימתי עם תעודת בגרות מלאה ו5 – נקודות הפרידו ביני לבין רפואה בפסיכומטרי, אבל יכולתי לעשות דברים בצורה שונה, אולי בצורה שהיא פחות מלאת חרטות.

אני חושב שהנקודה הכי משמעותית שאותה אני צריך לעבור היא פשוט להפסיק לפחד. ואני מצליח לעשות זאת במידת מה, היא מוציאה ממני את הפחדים, נותנת לי לגמוע ממעיין החיים, אולי אני צריך להפסיק לפחד מלהרגיש לא שווה כלום ובטח לא שווה בשבילה… אני יודע שהתחושה הינה סובייקטיבית בהתחשב בנסיבות חיי , אבל זאת עדיין נקודה שאותה אצטרך לעבור ואני מניח שבשלב כלשהו אני אעבור, אני כבר מרגיש בתהליך…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך