שתי פנים, שתי דעות

אני דפקתי בדלת.
הוא לא ענה, הוא פשוט צעד אל הדלת.
הדלת נפתחה בחריקה.
הוא עמד מולי, היו לו פנים רגילות.
"בוא שב" אמר והסתובב.
ראיתי שעל העורף שלו יש לו את הפנים.
רגע! זאת אומרת שיש לו שתי פנים.

ישבתי על הכיסא מול הכיסא שהוא ישב.
הוא היה אמור להיות האח שלי.
אימא ואבא שלי רצו לאמץ אותו.
אבל הוא לא סיפר להם שיש לו שתי פנים.
"אז.. אתה עומד להיות אח שלי?" שאלתי אותו
"כן" אמר והסתכל במבט מפוחד אל מחוץ לחדר "רק שאף אחד לא יראה אותי".
אני בן 14, ולא היה נראה שהוא בן 14..
"ב- בן כמה אתה?" שאלתי בגמגום.
"אני?" שאל "אני.. בן 16" אמר.
"אתם בסדר שם?" שאלה אמי כשנכנסה לחדר .
"כן" אמר הילד, מכחיש שיש לו עוד פנים.
אמי יצאה מהחדר.
"למה לא אמרת לה שיש לך שתי פנים?" שאלתי
"זה.. סודי. זאת מחלה נדירה מדי. אני.. נולדתי ככה להוריי. הם עזבו אותי בגלל שתי פניי"
"לא תוכל להיות האח שלי ולשמור כל הזמן את הסוד הזה מפני אימא שלי!" אמרתי
"טוב.." אמר.
לפתע נשמע קול אחר.
"אולי כדאי לספר לה..".
מי זה שדיבר?
זה היה הפה של הפנים שעל העורף.
"אתה תהיה בשקט!" אמר הפה שעל הפנים הרגילים
"אי אפשר ככה. לא חשבת על ניתוח להסרת הפנים?" שאלתי
"כן, ברור אבל אין כזה ניתוח.." אמר באכזבה
"טוב, אני מניח שאצטרך להתרגל אליך ככה" אמרתי ושנינו הסתובבנו והלכנו אל מחוץ לחדר.
הוא הלך בראש ואני הלכתי מאחוריו.
גם לי על העורף היו פנים.
שתיים.