אדם לאדם זאב
אדם לאדם זאב, כך אומרים,
נכון, אומרים. אבל, השאלה היא, האם זה חייב להיות כך?,
והאם כולם נוהגים כזאבים גם כשהם בדמות אנשים?
מחשבה ראשונה עולה בראשי ואומרת- ,
לא יכול להיות שכולם נוהגים כך, יש גם שמתנהגים אחרת.
ואני יודעת שאני צודקת.
אבל מחשבה שנייה מנקרת בי ואומרת:
כמעט כולם מתנהגים כזאבים ורק מעט נוהגים אחרת.
יופי, עונה המחשבה הראשונה-
אם כך יש בכל זאת שמתנהגים כאדם ולא כזאב לאדם ואפילו שהם מעט.
והסיפור-
מעשה באדם שהיה עשיר גדול וככל שהיה עשיר כך היה קמצן .
בא יום והאיש ירד מנכסיו, מכר ביתו וכל רכושו ונשאר עני ולבדו,
כי בגלל קמצנותו גם משפחתו עזבה אותו.
לימים חלה האיש, ושכב בביתו רעב ובודד .
אין איש בא ואין איש הולך ואף אחד לא יודע ולא רואה מה קורה אתו.
היה לאותו האיש שכן, שלא כשכנו הוא היה מאז ותמיד עני מרוד.
היו ימים בהם נזקק למתנת אדם ,פנה לשכנו עוד כשהיה עשיר,
אך זה תמיד טען שאין הוא משרד סעד ולא מחלקת הרווחה.
לך לעבוד ,אל תהיה בטלן ולא תהיה נצרך למתנת אדם,
כך אמר לו וגירש אותו מעל פניו.
והאיש העני בוש ונכלם , בבושת פנים הלך משם.
והנה התפשטה השמועה על העשיר הקמצן שירד מנכסיו והוא עזוב ובודד ונוסף לכל הוא גם חולה מאד. ועכשיו-מה? השכן העני בדילמה.
האם ינהג כמוהו ולא יושיט יד לעזרה-כנאמר "אדם לאדם זאב"
או יתעלה על עצמו, כי לא ירצה להיות זאב גם הוא ובכל זאת ייגש לראות מה אתו?,
הוא דן עם עצמו זמן מה וקיבל החלטה- הוא ינהג אחרת, הוא לא יהיה כזאב.
גם אם כולם אומרים –"יד לוחצת יד, והוא את שלי לא לחץ, אני את שלו אלחץ .
וכך ניגש השכן שתמיד היה עני אל האיש שהיה פעם עשיר אך קמצן ומעולם שקל לאיש לא נתן, פתח הדלת לרווחה ומיד חשכו עיניו,
המצב היה איום ונורא- האיש ניגש מיד למלאכה, אוורר החדר מהמחנק,
ואף קרא לאשתו ולבנותיו לעזרה, אלה בתחילה סרבו אך לתחינת האב לבסוף הסכימו-
ניקו מירקו ואף מרק לאיש המסכן בישלו והאכילו.
כך יום אחרי יום סיר מרק או נזיד הכינו והגישו לו.
האיש הבריא, קם על רגליו ולא ידע איזה מילות תודה להגיד, כי מימיו לא אמר לאיש מילה טובה. לכן הוא רק הביט בעיניים מלאות הודיה על הגשת הסיוע והעזרה.
ונשבע, "כמו שהאנשים האלה היו טובים אלי ונהגו בי כאדם מכובד על אף שלא הייתי כזה מימי , כך אהיה אני לאחרים".
לאחר שהבריא והתחזק בזכות המרק והנזיד, או בזכות היד המושטת,
התחיל האיש את עסקיו מההתחלה,
ובזכות שבועתו הכנה, הוא הצליח וקיים את הבטחתו במלואה.
ידו שהייתה קפוצה השתחררה וכל נזקק ונצרך מצא מענה בביתו שנפתח לרווחה.
תגובות (2)
קודם כל כן, זה חייב להיות כך.
גם אלה שנוהגים אחרת, ההתנהגות הזו מושרשת בהם. אנחנו אגואיסטים ואנוכיים ואינטרסנטים וזה בטבע שלנו(שלא לדבר על זה שגם אנחנו חיים בלהקות באיזשהו מובן, כי מי שוחה נגד הזרם.)אפילו אמא תרזה, גם לה היו אינטרסים פנימיים יותר, והרי שהעובדה שאתם טופח לעצמו על השכם(תמיד)אחרי שעשה מעשה טוב אינו עניין של מה בכך.
לגבי הסיפור, לא דיבר אליי לאור כל מה שרשמתי מלמעלה. הכתיבה גם לא מוצאת חן בעיניי במיוחד…היא לא ממש סיפורית לטעמי.
אני מודה שנכנסתי רק בגלל שלאחרונה כתבתי שיר באותו הנושא.
בסך הכל נחמד…אבל רחוק ממני שנות אור(למטרת ההמחשה, למרות שזו יחידת מרחק.)
אני חושבת שאדם לאדם אדם כשהוא נהנה להיות אדם. והוא זאב כשהוא נהנה להיות זאב. לרוב אנחנו מעדיפים לתרץ לעצמינו למה אנחנו לא נותנים מעצמינו יותר- "כי ככה כי ככה", אבל בסוף זה רק כי אנחנו חושבים על התועלת העצמית שלנו- האם יעשה אותי מאושר יותר או פחות לעזור לבן אדם הזה? השינוי שהעשיר עובר הוא שינוי מצפוני. קל להזדהות עם אנשים שהיית במצבם וזה גורם לך עונג לעזור להם ולהציל אותם. זה בסהכ צד אחד של המטבע.
אני חושבת שאנדריאנה פחות אהבה את הסיפור כי הןא מסופר כמו… משל.
בסופו של דבר בנוגע למסר של הסיפור, אני סבורה שאם כולם ילמדו שההנאה האמיתית באה ממעשים טובים ולא מרעים ככה תגדל התועלת של כולם. האווירה נעימה יותר בקיבוץ מאשר בחברה קפיטליסטית. בסופו של יום אנחנו כן זאב. אבל זאבים חיים בלהקות (: