רחוב נטוש

הם הביטו בסביבה הזרה, המנוכרת, אשר הסבירה להם פנים זועפות. המקום הצחיח הודיע להם בשריקת רוח מלאה באבק את אשר ידעו מרגע שנחת מבטם באזור.
"אני בטוחה למדי שאנחנו לא אמורים להיות כאן," מלמלה קאיו. אייר הביטה בה במבט תקיף, כמו לגלגני – כאילו היא מגחכת בתוכה על דבריה.
"באמת, קאיו?" אמר כריס בטון סרקסטי מעט. "אנחנו לא נמצאים במקום הנכון. ברור שאנחנו לא אמורים להיות כאן."
קאיו גלגלה את עיניה, מתעלמת מההערה העוקצנית. היא הפנתה את ראשה כה וכה, סוקרת את המקום שנית תוך הרעדת רגליה בחוסר סבלנות. היא ידעה שדבר-מה ישתבש. היא לא הייתה אמורה לדעת זאת.
הם עמדו במרכזו של כביש נושן, אשר עפר ואבק רבים כיסו אותו בשכבות דקיקות אשר בלטו לעין. בתים אשר בעבר ככל הנראה היו צבועים בסיד לבן ובוהק עמדו משני עבריהם, סוגרים כמחצית משדה ראייתם. מספר מכוניות דהויות חנו בשולי הכביש הרחב, מכוסות גם הן שכבות אבק מטשטשות.
אמור בהתה בבתים העתיקים, מנותקת מעט מן המתרחש בין חבריה החדשים.
כמעט כל הזגוגיות אשר עיטרו את החלונות היו מנופצות. הצבע הלבן של הבתים, אשר נראה כעת כמעט שחור, הבעית את אמור מסיבה אשר אינה הבינה. גדר הקיפה את אחד הבתים, ומאחוריה צמחו בפראיות עשבים ירוקים וקוצים, אשר גובהם העפיל על כל צמחייה אשר ראתה בחייה. גבעולים ירוקים עיטרו את הקירות השוממים של אותו הבית, מקיפים אותו בשלל צורות ססגוניות אשר שבו את עיניה של אמור. מתוך אחד החלונות, אשר היה חסר זגוגית לחלוטין, השתלשלו מספר פיסות בד כהות אשר בעבר היוו כנראה וילון.
"…לצאת מכאן," הכריז סקוט בקול נוקשה.
"איך?" כריס שאל, נועץ בסקוט מבט תובעני. סקוט משך בכתפיו.
"לא יודע," הוא אמר, מחזיר לכריס מבט צוחק. קאיו נאנחה בשקט. "אני מציע לקחת את אחת המכוניות. בכל מקרה אין לאף אחת מהן בעלים, לפי רמת הפעילות הגבוהה אשר שוררת כאן."
אמור גיחכה בעוד אייר הגניבה חיוך אל שפתיה. "הבעיה היא איך להתניע אותה, אתה יודע. זה לא שיש בתוכן מפתחות…" אייר ירתה לעבר סקוט, בעוד החיוך על פניה מתרחב לנוכח בלבולו.
"את ממש שונאת אותו," קאיו אמרה. כריס צחק, בעוד אייר הזעיפה את מבטה.
"אתה תשתוק, אדון כריסטופר."
"די, די. אנחנו צריכים למצוא דרך לצאת מכאן ולהגיע ל… למקום הזה שהיה כתוב שם שאנחנו צריכים להגיע אליו. אני חוששת שאין זמן להתלוצצויות מסוג כזה." אמור התקדמה ודחפה קלות את כריס, מבהירה להם שאין לה כוח שיתחילו לריב עכשיו.
"הורסת שמחות," מלמל כריס בכניעה. אייר שיגרה לעברו חיוך מתגרה.
"אני לא רואה דרך אחרת להגיע לשם בדרך מהירה מלבד לנסוע במכונית, בהנחה ומישהו כאן יודע לנהוג." אמור אמרה. היא הביטה בסקוט במבט שואל, והוא הנהן וזקר אצבע אחת למעלה. "קצת."
אמור חייכה בשביעות רצון.
"אם כך, אנחנו רק צריכים את המפתחות לאחת המכוניות האלה. אפשר לבדוק באחד הבתים האלו אם יש שם מפתחות."
סקוט שלח באייר מבט מוכיח בעוד היא הניפה בידה בביטול וצחקה.
לאחר כמחצית השעה הם מצאו מפתח, אשר סקוט אישר שהוא אכן נועד למכונית. כריס עבר בין מכונית למכונית עד אשר לבסוף נשמעה נקישה אשר בישרה את פתיחת מנעול הדלת.
זו הייתה מכונית אדומה, פשוטה, אשר נראתה ישנה בפרק זמן של כעשור. חמשתם הצטופפו בתוך המכונית כשסקוט במושב הנהג, אייר לצדו וכל השאר מאחור.
"קדימה, סע," כריס קרא לאחר שסקוט הדליק את המנוע והשאיר אותו פועל מספר דקות, כשהוא בוחן את הכפתורים והמכשירים שלפניו. סקוט התכווץ מעט במקומו.
"אני לא בטוח איך להסיע את הדבר הזה – "
"מה?!" קריאת הבהלה הדהדה בתוך הכלי הקטן והסגור, וסקוט הסמיק מעט.
"אני מניח שזה לא יותר מידי קשה. אני יכול לעשות את זה, ככל הנראה." הוא סיים את המשפט, מודע לכך שזה נשמע לא מקצועי כלל. ובכן, מה כבר יכול להגיד נער בן שש-עשרה, אשר עבר רק חמישה שיעורי נהיגה?
"על החיים ועל המוות," קרא כריס מאחור. קאיו נעצה את מבטה בכיסא של אייר אשר היה מלפניה.
"תרתי משמע…" מלמלה.