אני אוהבת אותך…

אני אוהבת אותך אמרתי לו…
אני אוהבת אותך אתה לא מבין את זה?! צרחתי עליו בכל כוחי
הוא רק עמד שם ושתק, לא אמר מילה כמו תמיד- סתם עומד ולא עושה כלום.
אני אוהבת אותך אמרתי בטיפת קולי האחרונה שנוטרה ודמעות בוגדניות ושקטות זלגו על לחיי
הסתכלתי על העניים שלו, על העיניים המהפנטות שלו, העיניים שתמיד מרגיעות אותי, העיניים שהתאהבתי בהם, הוא הסתכל עליי חזרה.
אני אוהבת אותך לחשתי לו, הוא השפיל מבט והתרחק אל האופק וכל צעד שהוא עושה הוא הולך ונעלם.
למה הלכת לי ככה? שאלתי וחזרתי לבכות שוב.
אני לא יכולה בלעדייך אתה לא מבין את זה?! צעקתי וחזרתי על המשפט שתמיד אני אומרת לו.
ראיתי אותו שוב כל כך יפה ורגוע עם השיער השחור שלו, העיניים הכחולות העמוקות שלו שכשמסתכלים עליהם פשוט שוקעים בהם, עם המדים הנקיים שלו, כל כך התגעגעתי אליו, אל הריח שלו, אל המגע שלו, אל החיבוק שלו.
התקרבתי אליו רציתי להרגיש אותו אבל הוא התרחק, כל צעד שעשיתי לעברו הוא לקח צעד אחורה והתרחק ממני.
למה אתה עושה לי את זה? שאלתי אותו.
אבל כמו תמיד הוא לא ענה ולא הגיב בכלל למה שאמרתי.
כל יום אני באה לבקר אותו, לראות אותו אבל הוא אפילו מילה לא יכול לעשות בשבילי.
ימים שלמים אני יושבת פה ובוכה ומדברת לעצמי והוא רק נמצא שם ומקשיב. מקשיב כל מילה שאני אומרת, לכל מילה שאני מוציאה מהפה. הנוכחות שלו זה מה שנותן לי את הביטחון לפרוק ולדבר ולשתף מה עובר עליי.
היי, אמרתי לו כשהגעתי שוב לאותו מקום. הוא היה שם כמו תמיד עם שיערו השחור, עינייו העמוקות, והמדים הנקיים.
הוא הסתובב אליי, הרים את ראשו, הסתכל עליי וחייך.
למה היית חייב ללכת לשם? שאלתי אותו את אותה השאלה וכבר לא מצפה לשמוע תשובה.
למה הלכת לשם והשארת אותי פה לבד? למה היית חייב ללכת למלחמה הזאת? כמעט אף אחד לא חזר משם. אמרתי לו.
התקרבתי אליו אך הפעם הוא נשאר במקומו ולא זז, התקרבתי יותר ויותר עד שהגעתי אליו.
נעמדתי מולו, הסתכלתי עליו וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה. לאחר כמה דקות ארוכות של שקט- אני אוהבת אותך! לחשתי. אני אוהב אותך הוא אמר וקולו הדהד בראשי. הסתכלתי עליו ולאט לאט הוא התחיל להיעלם.
הרמתי את ראשי מהקבר שלו, שפשפתי את עיניי מהבכי והדמעות, קמתי, הסתכלתי עליו, חייכתי והתחלתי ללכת…