To Fight For It – פרק 6
-תיאה מקווין-
אני נכנסת למטבח והוריי משתתקים בבת אחת.
שוב הם מדברים עלי וכשאני מופיעה הם שותקים.
״נגמרו הדיונים בנוגע למחלה שלי?״ אני שואל בקלילות ופותחת את המקרר הלבן , מוציאה קנקן של מיץ תפוזים טבעי סחוט שאימי מכינה בכל בוקר מאז ומתמיד.
״תיאה!״ אימי אומרת בכובד ראש, הם תמיד שונאים שאני מתייחסת למחלה שלי בכזאת קלות דעת.
אבל מה אני יכולה לעשות? לבכות במשך שבעת החודשים האחרונים שנשארו לי?
״אמא אני עומדת למות, זה שתשתקו בכל פעם שאני נכנסת לטווח שמיעה זה לא אומר שזה לא יקרה״ אני עונה לה בקרירות ומוזגת לכוס זכוכית נמוכה ושקופה את מיץ התפוזים הטרי.
הם שותקים, שניהם.
והשקט הזה צורם לי כל כך באוזניים, אני לוגמת לגימה קטנה מהמיץ הטרי, הם עדיין שותקים.
זבוב קטן הנכנס מבעד לחלון הוא היחיד שמפר את השקט שבמטבח הנקי.
הנחתי את הכוס בכיור ויצאתי מהמטבח במהירות, פונה אל המבואה וממהרת לצאת מהבית.
לא משנה לאן.
אבל אני לא אוכל להמשיך לסבול את הבכי של אמא שלי בכל סוף שיחה כזאת, בכל סוף של שתיקה מעיקה.
לעזאזל עם העולם הזה!
כן אני עומדת למות, למה הם לא יכולים לקבל את זה?
אני הולכת כבר שעות במעגלים, מהרחוב הזה לרחוב הזה, חוצה כבר שלושה פעמיים מייסרים את הפארק שבמרכז העיירה הקטנה בה אנחנו גרים.
לא משנה כמה רחוק אלך, כמה אנסה לדחוק את העובדה שאני עומדת למות, זה עדיין יחזור כמו בומרנג דוקרני לתודעתי.
אני הולכת בשקט כבר שעות, שעת דימדומים יורדת על העיירה.
השמים הולכים לאיטם ומחשיכים, בזמן שהשמש שוקעת לה אי שם במערב, בשלל צבעי שקיעה מדהימים.
פסיעותיי נשמעות בחוזקה ברחוב הריק, ואני רק מקשיבה לכך, לסוליית המגף הקצר והשחור שלי מתנגש עם מדרכת הבטון האפורה והישנה.
אורה של מנורת רחוב בודדה מהבהב מעל ראשי, גורמת לרעש סטטי נמוך להגיע איכשהו לאוזני.
״תיאה, לא?״ אני שומעת לפתע קול גברי קורא בשמי.
אני מסתובבת הצידה, ואז אחורנית, מחפשת את מקור הקול הקורא לי.
ואז עיניי שוב פוגשות בפניו הגבריות, בזיפים הקטנים והחומים, בעיניים החומות-זהובות, בצלקת המוזרה שחוצה את רקתו וגבתו.
״ליאם״ אני מנסה להיזכר בשמו, של אותו הגבר שדיבר איתי אחר הצהריים מחוץ לכנסייה.
״ליאו״ הוא צוחק בכיווץ גבות ומגרד בעורפו.
גופו נמתח תחת הגופייה האפורה והצמודה לשריריו הבולטים.
״כן מצטערת״ אני מחייכת לעברו בהתנצלות, ״ברח לי״ אני מוסיפה לומר בבישנות.
לא הרבה גברים נוטים לדבר איתי, המעטים שמכירים אותי, יודעים על המחלה שלי ומתרחקים.
אני נוטה להאמין שזה בגלל שהם לא רוצים להיפגע כשאמות, זה הכי נוח להאמין לזה.
״קיוותי לראות אותך עוד הפעם, אבל די רציתי שתגיעי למוסך״ הוא אומר בחיוך קטן, חיוך החושף טור שיניים לבנות ישרות וקטנות.
חיוך שובה לב.
״אני לא מתעניינת באגרוף״ אני מושכת קלות בכתפיי, ומסיטה קווצת שערות בלונדיניות כמעט לבנות אל מאחורי אוזני.
״תקשיבי, אני לא רוצה להישמע חצוף…״ הוא מתחיל לומר, וליבי מחסיר פעימה.
אז הוא יודע על המחלה, הוא איכשהו גילה או ניחש.
״אבל אני יכול לזהות כאב כשאני רואה אותו, אני לא יודע מי את או מה קורה איתך, אבל אני די ממליץ לך לבוא למוסך, זה סוג של שחרור קיטור, במקום להוציא את הכעס והכאב על עצמך״ הוא אומר בשקט, בוחן כל מילה בנפרד לפני שהוא מוציא אתה מבעד לשפתיו.
אני בולעת את רוקי העומד כגוש בגרוני, מסרב להחליק ונתקע במורד צווארי.
לא ידעתי מה לומר, או איך לענות לו.
״אני יודע שזה נשמע די חצוף מצידי, לבחון אותך ככה, אבל אם אי פעם תרצי להגיע למוסך, לנסות את כל מה שכולם עושים שמה אני אשמח, אני נמצא שם בין השעה 12 עד הסגירה״ הוא מוסיף כעבור רגע על דבריו ומציל אותי מגמגום חסר תכלית שעמדתי להוציא מבעד לפי.
הוא מחייך אלי בהיסוס, מעביר מבט אחרון עלי וחוצה את כביש האספלט השחור.
אני עדיין רקועה במקומי, קצת בהלם ממה שקרה הרגע.
הוא הצליח לראות מה קורה מתחת למסכה שלי.
מה שאף פעם אף אחד לא הצליח לעשות זאת.
מי הוא לעזאזל? נאנחתי בתוך עימקי ראשי.
תגובות (2)
תמשיכייי
שמעי את פשוט גאון. הצלחת לעשות מה שהרבה אנשים לא הצליחו לעשות מבחינת עלילה וזה פשוט מדהים(גם בסיפור הזה וגם בסיפורים אחרים שלך) ממש אהבתי את סיגנון הכתיבה שלך אבל זה כן קצת מפריע שהפרקים כל כך קצרים, אולי תנסי להאריך בץיאורים את מה שכבר כתבת