ציפור שחורה- פרק 10 (זואי ודניאל)

זואי:
ישבתי במשרדו של המנהל כשמדיסון יושבת בכיסא לידי ומנהל בית הספר, ג'ורג' דוויין, יושב מאחורי השולחן מולנו ומביט בי בפנים חמורות סבר. פניה של מדיסון היו שרוטות, עינה השמאלית היתה כחולה, ושפתיה נפוחות וסדוקות; היא החזיקה קרח מכוסה בבד לבן שאותו החזיקה מעל עינה השמאלית.
"אני רוצה שתגידו לי מה קרה," המנהל הסתכל על שתינו.
שתינו שתקנו. אני נעצתי את מבטי בשולחן בנחישות ולא הרמתי את עיניי; הכעס עדיין בעבע בי וקרבתה של מדיסון אליי הקשתה עליי להתרכז.
"מדיסון, דברי-" המנהל פנה אליה בקול חד.
"אני ישבתי בכיתה ודיברתי עם חברה שלי כשהמטורפת הזאת התנפלה עליי והפילה אותי מהשולחן והתחילה להכות אותי!" היא אמרה בקול מתבכיין. "יש לי חבורה גדולה על הגב שלי מהנפילה!" היא אמרה בקול כועס.
"בואו ניקח כולנו רגע של דומייה בשביל זה…" סיננתי בציניות.
"את אל תפני אליי!" היא ירתה לעברי בכעס.
"זה לא נקרא פנייה," הערתי לה.
"תפסיקו," המנהל הזהיר אותנו בקול מאיים ושתינו השתתקנו. "זואי, העניין הזה לא מקובל עלינו! אף אחד בבית הספר הזה לא ילך מכות עם תלמיד אחר כאילו שתיכן באתן מהרחוב! זאת הפעם האחרונה שאני מזהיר אותך בקשר לזה, בפעם הבאה את תושעי מבית הספר!"
"זהו?" מדיסון התפרצה אל דבריו. "לא תעשו לה כלום? היא תצא מזה בלי עונש? אני רוצה שתסלקו אותה!" היא כמעט צעקה.
"תנמיכי את הטונים שלך, גברת, אני המנהל שלך ולא אחד החברים שלך!" המנהל הביט בה במבט מקפיא דם. "אל תגידי לי איך לנהל את בית הספר שלי, זאת הפעם האחרונה שאת מדברת אליי בצורה הזאת, הבנת?"
מדיסון הסמיקה והשתתקה.
"עכשיו תצאי מהמשרד שלי ותשאירי אותי לבד עם גברת סמית'…" הוא הורה לה.
מדיסון זרקה לעברי מבט שונא אחרון, קמה מכיסאה, ויצאה מהמשרד.
הרמתי את עיניי סוף סוף אל המנהל וראיתי שהוא מביט בי בפנים מרוככות יותר.
"זואי," הוא אמר בקול רך. "אני יודע שעברה עלייך שנה לא פשוטה-"
"בבקשה אל תתייחס אליי אחרת רק בגלל אבא שלי," קטעתי אותו. "תתייחס אליי כמו כול תלמידה אחרת."
הוא הביט בי לרגע קצר ואז נשען אחורה בכיסאו ואמר, "ספרי לי למה התנפלת על מדיסון."
נאנחתי ועצמתי את עיניי; ניסיתי להסדיר את קצב הלב שלי לקצב נורמלי לאחר יציאתה של מדיסון.
"היא פרסמה באינטרנט תמונה שלי-" אמרתי בקול שקט והשפלתי את עיניי במבוכה. "היא-" שוב עצמתי את עיניי בחוזקה ולא הצלחתי להשלים את המשפט.
"זואי," המנהל אמר לי. "אני עומד לשחרר אותך עם אזהרה בלבד- אל תעשי דבר כזה שוב ולא, אאלץ לנקוט באמצעים הרבה יותר נוקשים".
הסתכלתי על הטבעת באצבע שלי וסובבתי אותה בתנועה אגבית; זאת היתה טבעת שאבא שלי קנה לי ליום ההולדת לפני 4 שנים בדיוק.
היום היה יום ההולדת שלי, הפכתי להיות בת 18. מזל טוב, זואי.

דניאל:
שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה מעליי. הצבע התחיל להתקלף ממנו, ראיתי סדק קצר בדיוק במרכז התקרה והעיניים שלי בחנו אותו כאילו זה הדבר המעניין ביותר שראיתי בחיי. השעה היה כמעט אחת בלילה והייתי מעט שיכור.
וונדי התהפכה על גבה ונצמדה אליי, שמה את ידיה על החזה שלי והשעינה את ראשה על הכתף שלי; היא ישנה. זרועותיי היו משולבות מאחורי הראש שלי.
המשכתי לשכב במיטה ולבהות בתקרה כשהמחשבות מציפות את הראש שלי. דמותה של זואי התגבשה לה בראשי וראיתי אותה פוסעת במסדרון בית הספר עם פניה מושפלות, ראיתי אותה גוהרת מעל מדיסון אנדרסון, מכה אותה במפל של סטירות ושריטות ופניה נראות סוערות וכואבות, ראיתי אותה יושבת לבדה בשיעורים לא מרימה אליי את פניה אפילו פעם אחת, ראיתי אותה יושבת ליד הספסלים, שקועה בשרבוטים ובמוזיקה שלה, מנותקת כליל מהסביבה. זואי הציפה את המחשבות שלי כמעט כול יום מאז אותו ערב שבו היא נישקה אותי; היא חדרה לחלומות שלי ולפנטזיות שלי ולא הצלחתי לסלק אותה.
רציתי לגשת אליה ולדבר איתה, לנחם אותה או לעודד אותה, להסביר לה שאני שם בשבילה כשהיא תרצה; ראיתי אותה עוברת תקופה קשה ולא יכולתי להושיט לה יד לעזרה. הייתי צריך להתרחק ממנה, לגרום לה לכעוס אליי ולשנוא אותי אבל הרגשתי כול כך חסר אונים מולה והייתי שוכח מכול זה כשהיא הביטה בי והייתי בקרבתה.
התגעגעתי לביקורים שלה בדירה שלי, לשטף הדיבורים שלה, להתלהבות בקולה, לתמימות שהיא הקרינה, לפרץ האנרגיה שלה…התגעגעתי אליה.
הנדתי את ראשי בתסכול וקמתי מהמיטה כאשר אני הודף את ידיה של וונדי ממני בעדינות. התיישבתי על קצה המיטה והשענתי את הראש שלי בין רגליי.
לעזאזל.
משכתי על עצמי חולצה ויצאתי מחדר השינה. ניגשתי למקרר והוצאתי ממנו בקבוק מים ושתיתי. הבחנתי בדיסק האוסף של הביטלס שזואי מכרה לי שהיה מונח על שולחן האוכל; וונדי שמה אותו שם לאחר שראתה את הדיסק בסלון ושאלה אותי מי הם.
לפתע ניגשתי אל חדר השינה, לבשתי את אחד הג'ינסים שהיו זרוקים על הרצפה, לקחתי את מפתחות האוטו ויצאתי מהדירה.
לא ידעתי למה אני עושה את זה ומה אני מתכנן לעשות בדיוק אבל זה היה כאילו גמלתי בליבי החלטה. נכנסתי למכונית שלי ונסעתי לביתה של זואי. חניתי מול הבית שלה בהמשך הרחוב והסתכלתי על הבית.
ראיתי שהמכונית של זואי חונה בחנייה אבל המכונית של אימא שלה לא היה שם. התקשרתי לזואי בשעה שישבתי במכונית.
היא לא ענתה לי; השיחה נותקה לאחר ארבעה צלצולים.
יצאתי מהמכונית, חציתי את הכביש וניגשתי אל הבית; דחפתי את ידיי בכיסים וצעדתי לעבר דלת הכניסה.
השתהיתי מול הדלת, לא בטוח מה לעשות; מה אם אימא שלה תפתח את הדלת והמורה של בתה יעמוד בדלת ויבקש לראות את התלמידה שלו? מי עושה דבר כזה?
לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי על הדלת.
שמעתי תזוזה בפנים ועברו כמה דקות עד שהדלת נפתחה. זואי עמדה בדלת, לבושה בחולצה לבנה הגדולה עליה בכמה מידות ומכנסי בד קצרים בלי נעליים, שיערה הכהה היה אסוף גבוה על קודקוד ראשה.
"מה אתה עושה פה?" היא פלטה במבט מבולבל.
"היי," אמרתי.
זואי הישירה אליי מבט ולא הגיבה. מבטה נראה לא מתפשר.
"אימא שלך בבית?" שאלתי.
"לא," היא ענתה.
"אני יכול להיכנס?"
"למה?"
"אני רוצה לדבר איתך…"
"על מה?"
"זואי, בבקשה- בואי נדבר…" אמרתי לה.
היא גלגלה את עיניה ונאנחה; היא פתחה את הדלת כדי שאכנס. פסעתי אל תוך ביתה והיא סגרה מאחוריי את הדלת. בחנתי את הסלון הביתי למראה עם הספה החומה המרווחת עם השמיכה שהיתה זרוקה עליה (הנחתי שזואי ישבה בה רגע לפני שנכנסתי), הטלוויזיה היתה דלוקה אבל היתה על שקט, היה מסדרון קצר ליד הסלון עם שתי דלתות ומדרגות מעץ שהובילו לקומה השנייה.
"איפה אימא שלך?" שאלתי.
"אצל סבתא שלי, היא לא תחזור הלילה," זואי ענתה ושילבה את ידיה. "מה אתה רוצה, דניאל?" היא שאלה שוב, אבל עכשיו בקול עייף.
"אני מצטער," אמרתי לה. עמדתי במרחק של שני צעדים ממנה. "על אותו ערב-"
"כשסילקת אותי?" עיניה החומות והגדולות נראו מאשימות.
לפתע הבחנתי בשני בלוני הליום בפינת הסלון עם הכיתוב "יום הולדת שמח".
"למי היה יום הולדת?" שאלתי.
זואי הסתובבה להביט לכיוון שבו הסתכלתי ואז אמרה, "לי. לפני כמה ימים…"
"מזל טוב…" אמרתי.
"תודה." היא ענתה בקול אטום.
אז זואי בת 18 עכשיו; המידע הזה גרם לבטן שלי להתהפך ולמחשבות לא רצויות לחלחל לתודעתי.
"נולדת מוקדם," אמרתי לה.
"באת לפה כדי לדבר על יום ההולדת שלי?" היא פלטה ברוגז.
"זואי, את לא יכולה להבין באיזה היגיון עשיתי את מה שעשיתי כשעצרתי אותך? אני המורה שלך-"
"אז למה המשכת לתת לי לבוא אליך לדירה כול השבועות הללו?" היא ירתה.
"אני לא יודע," מלמלתי וכבשתי את פניי בתסכול. "רציתי לראות אותך…" אמרתי לה בשקט.
"למה אתה פה עכשיו?" זואי התקרבה אליי. "מה אתה עושה פה?" היא הישירה אליי את מבטה בנחישות.
פניה החיוורות לא נראו כועסות לפתע; עיניה הגדולות החזירו אליי מבט רך.
"אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך," אמרתי לה לבסוף. "לא משנה מה אני עושה, את תמיד שם."
זואי המשיכה לבהות בי.
"לא הפסקתי אותך באותו ערב כי לא רציתי," אמרתי. "הפסקתי כי אני יודע שלא הייתי יכול לעצור בעצמי אם היינו ממשיכים…"
"לעצור?"
צעדתי לעברה וזואי לא נרתעה; שמתי את היד שלי על הסנטר שלה והרגשתי את העור הרך שלה באצבעותיי. שמתי את היד השנייה שלי על מותניה וקירבתי אותה אליי; זואי התנשפה בהפתעה ונראתה מעט המומה.
נישקתי אותה והרגשתי אותה מגיבה ישר למגע ידיי; ידיה רעדו מעט אך נכרכו סביבי ברצון. יכולתי להרגיש את חוסר הניסיון שלה, איך הלשון שלה הגיבה בהיסוס לשלי, את פעימות ליבה מגבירות קצב ואיך נשימותיה נהיו שטחיות יותר ומהירות יותר.
"זואי," ניתקתי ממנה אבל היא שמה את האצבע שלה על שפתיי והשתיקה אותי. היא נטלה את ידי והובילה אותי אל הספה; התיישבתי עליה והיא התיישבה בחיקי והצמידה חזרה את שפתיה אל שלי ונישקה אותי שוב, כפות ידיה אוחזות בצווארי וידיי כרוכות סביב מותניה. היא ניתקה ממני לרגע ועיניה החומות החזירו לי מבט בוחן. היא הזדקפה, ואז פשטה את החולצה שלה וזרקה אותה הצידה על הרצפה. היא נשארה בחזייה לבנה והחזירה לי מבט מעט נבוך. היא הסמיקה.
חייכתי ומשכתי אותה אליי ונישקתי אותה שוב, שוכח מכול המוסכמות החברתיות, הסטאטוסים השונים, הגיל שלה לעומת שלי. שום דבר לא היה חשוב כרגע.
השכבתי אותה על הספה ונישקתי את צווארה בלהט; העור שלה היה כול כך רך ומזמין, ידיי ליטפו את מותניה ובטנה, חוקרים כול פינה, מלטפים ומגששים. שחררתי את סוגר החזייה שלה והרגשתי את זואי נרעדת לרגע והיא התחילה להתנשף יותר במהירות.
ניתקתי ממנה כדי להביט בה. "תבטחי בי, זואי…" אמרתי לה בקול שקט.
היא עצמה את עיניה והתנשפה במהירות, היא נראתה לחוצה; היא פקחה את עיניה חזרה והנהנה אליי.
נישקתי אותה על פיה שוב, לשוני מלטפת את שלה ברכות כדי להרגיע, להסיט את מחשבותיה מהלחץ האופף אותה. היד שלי גלשה על גופה וזואי הסירה את החזייה שלה בשעה שהזדקפתי לרגע ופשטתי את החולצה שלי.
חזרתי לנשק את צווארה כאשר פתחתי את כפתורי הג'ינס שלי וזואי כרכה את רגליה סביבי. הסרתי בתנועה אחת את מכנסי הבד שלבשה בשעה שהמשכתי לנשק אותה בלהט; ידעתי שזואי מרגישה אותי בין רגליה, יכולתי לחוש את החרדה בוערת בה וניתקתי ממנה כדי להישיר אליי מבט.
"אל תפחדי…" אמרתי לה. "תגידי לי אם תרצי להפסיק,"
היא הנהנה.
הצמדתי את שפתיי אל שלה שוב כשגהרתי מעליה, יכולתי להרגיש אותה רועדת, את הלחץ קורן ממנה. נישקתי לה ברכות ואז חדרתי אליה. היא נאנקה בהפתעה וניתקה ממני. נשקתי לה לצווארה ונסוגתי מעט ונכנסתי אל תוכה שוב באיטיות. זואי גנחה.
"את בסדר?" שאלתי כשאני נמצא בתוכה.
זואי הביטה בי לרגע, מתנשמת וסמוקה ואז היא נשקה לי ברכות והנהנה.