אהבנו פעם, אבל לא נמשיך לאהוב
אתה סוגר את הדלתות בליבך,
אני נועלת את כל המסדרונות.
אתה בורח אל תוך נפשך,
לא רוצה לחזור באותה הדרך.
אני נכנעת לדממה,
שחודרת לתוכי כמו ארס.
אתה מסתכל עלי בעינייך העצובות,
אבל אני ממשיכה הלאה.
מוזר לחשוב שפעם היינו חברים.
אהבנו פעם, אבל לא נמשיך לאהוב.
אתה לוחש, ואני מהנהנת.
כל אחד פונה לדרכו,
חורט את גורלו בפעם האחרונה.
ושוב, שקט, דממה.
הלב שלך פועם בקצב מהיר,
הרעש שהיה מקודם נדם.
ושוב אנחנו שוקעים למציאות אחרת,
למציאות של פעם.
מוזר לחשוב שפעם היינו חברים.
אתה לוקח עוד נשימה ועובר עוד מכשול.
אני מדלגת לצידך, עוד לא רואה את האור.
ושוב אנחנו חוזרים צעד אחד אחורה.
השחור ממלא את שנינו, אבל אנחנו ממשיכים.
אף אחד לא אומר מילה, ושוב אנחנו מתחילים.
מוזר לחשוב שפעם היינו חברים.
תגובות (2)
זה דווקא מובן וממש מהמם, אהבתי והזדהיתי ויכולתי להרגיש את הכנות והרגש שהכנסת למילים,
אין לי ביקורת כי ניסחת את זה כל כך יפה וגרמת לי לחבר סיטואציות דומות שעברו עלי למה שכתבת. רק תיקון קל: "ערס" = ארס.
תמשיכי לכתוב! מאחלת לך שבוע מקסים :)
מה שneomy-k אמרה אני לגמרי מסכימה איתה.
גם אהבתי את השורה החוזרת "מוזר לחשוב שפעם היינו חברים"