השיחות שלנו/חיפוש עצמי

רק התחלנו לדבר, אז זה היה בערך באותו זמן, כשהתחלתי להתחבא מאחורי עצמי.
הפסקתי לנסות להיות אני והתחלתי לנסות להיות מישהי שאני לא. נשמע נדוש, אבל זה נכון.
אחרי כמה זמן התחלתי להבין שזה פשוט לא טוב. הבנתי שצדקת בכל מה שאמרת, אם לא נהייה כנים עם עצמנו, לעולם לא נוכל להיות כנים עם אנשים אחרים.
זו לא היתה תקופה קלה בשבילי, בכלל לא, אבל איכשהו הצלחתי לעבור אותה.
ניסיתי להאשים את כולם בכך שרע לי, בכך שכואב לי ואף אחד לא שם לב. אף פעם לא חשבתי אפילו על זה שיכול להיות שאני שחקנית כל כך טובה שפשוט לא רואים את זה.
והרי מי יראה, אם אפילו אין לי אנשים שמאוד קרובים אליי?
הייתי בוכה כל כך הרבה, שזה כבר נהפך לבזבוז.
היית אומר לי שאין לי על מה לבכות, שהכל יעבור, ואני הייתי מאמינה לך. אבל את האמת, אני רק הייתי נפגעת שוב ושוב, נפצעת בפצעים בלתי נראים, עמוק בפנים.
זה כל כך חסר לי, השיחות האלה בנינו. איך שהיית ממשיך להתעקש ולשאול את אותה שאלה שוב ושוב עד שאני הייתי נכנעת, ואז הייתי מתחילה לפרוק את הכל, את הצרות שלי ואת העצבים, וכמה שאני צריכה שיחבקו אותי, כי פתאום אני מרגישה כל כך בודדה, שזה כואב.
אבל אני לא מעיזה. אני לא מעיזה לפתוח שיחה שוב. לבקש נחמה במילים טובות מאנשים רחוקים. אני פשוט לא מסוג האנשים האלה, אתה יודע.
זה כל כך שבר אותי, איך שהתחברתי אלייך ונתתי לעצמי להיות חשופה לפגיעה. זה לא היה קל, אתה יודע, זה כבר קרה לי בעבר, וזה לא נגמר הכי טוב.
אני אפילו לא זוכרת איך זה נגמר בנינו, כאילו יום אחד שנינו הפסקנו, ומאז דבר לא התחדש.
ואולי זה באמת מה שעשינו.
אני לא יכולה. אני לא יכולה להמשיך את המכתב, אין לי מילים בשביל זה. אני לא יודעת איך לתאר את כל מה שעבר עליי.
זה כמו לשרור בחלום, להביט בעצמי מחוץ לגוף. לראות את כולם חולפים על פניי, כאילו מעולם לא הייתי פה.
אתה בטח היית מבין. אתה היית במצב שלי.