ציפור שחורה- פרק 9 (זואי)

נכנסתי אל תוך הבית שלי בשקט וראיתי את אימא שלי יושבת על הספה בסלון. היא הרימה אליי את מבטה וכיבתה את הטלוויזיה.
היא ידעה על התמונה; ראיתי זאת על פניה.
סגרתי מאחוריי את הדלת וניגשתי אליה. התיישבתי לידה ונשענתי על גב הספה בעייפות.
"את בסדר?" היא שאלה.
הסתכלתי על פניה והבחנתי בקמטים שעיטרו את פניה ולפתע נראו מודגשים יותר בתאורה הזאת. היא נראתה עייפה.
"לא…" עניתי.
היא הסתכלה עליי ולא אמרה דבר; היא נראתה רגועה אך בו זמנית עגמומית ולא עצמה.
"איך את יודעת על זה?" שאלתי.
"מישהו היה אדיב מספיק כדי לשלוח לי את דף הפייסבוק באימייל," היא ענתה בקול מריר.
"איך אפשר שלא לאהוב את האנשים בעיירה?" אמרתי בקול עוקצני.
"מי עשה את זה?" היא שאלה.
עד עכשיו לא היה לי זמן או מספיק כוח נפשי כדי להתמודד עם השאלה הזאת; הייתי כול כך עסוקה בהתמודדות עם ההצקות הבלתי פוסקות, הרכילויות, הדיבורים, המבטים המלגלגים, המחשבה שכולם ראו אותי עירומה, המחשבה שאולי גם דניאל ראה את התמונה, מה הוא חושב עליי? מה יקרה עכשיו? איך אתמודד עם העובדה שהתמונה הזאת לא תיעלם מהרשת לעולם, שהיא תלך אחריי לכול מקום שאלך ושאצטרך להתמודד איתה ועם השאלות הכרוכות בה לכול משך חיי?
תהיתי אם אני חזקה מספיק כדי להתמודד עם העניין. תמיד שמעתי על בריונות ברשת, על החטטנות והחדירה לפרטיות שפוגעת באנשים אחרים עד כדי כך שהם מתאבדים או פוגעים בעצמם, והמחשבה על אבי היתה מסתננת לראשי; האם אני אהיה כמוהו? אבחר בדרך הקלה והפחדנית כדי להתמודד עם זה?
האם אני חזקה מספיק?
"אני לא יודעת…" עניתי לבסוף והסטתי את עיניי מאימא שלי. תהיתי אם היא מאוכזבת ממני.
"התמונה צולמה בידיעתך?" היא שאלה.
"זה נראה כאילו זה צולם בידיעתי?" פלטתי מעט ברוגז.
"התכוונתי אם-" היא גמגמה והשתתקה. היא כבשה את פניה ולפתע נראתה מתוסכלת.
"אני לא יודעת מי צילם את התמונה," אמרתי לאחר כמה רגעים של שתיקה. "מישהו הפשיט אותי. זה לא היה מרצוני או בידיעה שלי…" אמרתי.
"זה קרטר?" אימא שאלה מיד.
"אני לא יודעת…" עניתי בכנות. האם קרטר באמת מסוגל לעשות דבר כזה?
"את שיכורה בתמונה?" היא שאלה בשקט ונעצה בי את מבטה.
תהיתי אם לשקר או לא אבל לבסוף עניתי, "כן".
אימא רצתה לדווח על התמונה למשטרה אבל אני התנגדתי; לא רציתי לעשות מזה עניין יותר גדול ממה שזה. היא חיבקה אותי ואמרה לי שהיא שם בשבילי, שאפנה אליה אם ארצה לדבר עם מישהו. היא נראתה חוששת, מפחדת לראות מה יקרה; הנחתי שהיא חושבת על אבי וידעתי שהיא פוחדת שאני אלך בדרכו. היא פחדה עליי.

למחרת בבית הספר ניגשתי לארונית שלי ומיד ראיתי מרחוק שיש עליו כיתוב גדול ושחור. האנשים מסביב בחנו את הכיתוב והסתכלו עליי בגיחוך מסוים כשראו אותי מתקרבת; כשהתקרבתי מספיק ראיתי שזה ספריי שחור שכיסה את כול הארונית שלי והיה כתוב : ציצי קטן.
עצמתי את עיניי לרגע ונשמתי עמוק, הסתובבתי והלכתי משם. האנשים במסדרון זרקו לעברי מבטים והתלחששו כמו שעשו בשבועיים האחרונים, חלק צחקו וגיחכו וחלק הביטו בי במבטים מרחמים. ניסיתי להתעלם מכולם ופסעתי בין התלמידים וניגשתי לשיעור הראשון שלי.
התיישבתי בשולחן שלי ושמתי את האוזניות באוזניי והשמעתי מוזיקה בעוצמה רבה. עמעמתי את כול הקולות מסביב והתמקדתי במוזיקה שבקעה מהפלאפון שלי. לקחתי מחברת ועט והתחלתי לשרבט בתוכה, מתעלמת בכוונה מכול התלמידים שסבבו אותי. ידעתי שכולם בוחנים אותי או מדברים עליי בסתר.
לא רציתי לשמוע דבר.
כול היום נמשך בצורה הזאת; לא התקרבתי אפילו לאיאן והסתתרתי מאחורי בניין המדעים בהפסקה הראשונה, תקעתי את האוזניות בתוך אוזניי ושקעתי במוזיקה, משרבטת במרץ במחברת.
בהפסקה השנייה חיפשתי את קרטר בין האנשים; ראיתי אותו פוסע עם חבריו לכיוון הקפיטריה וניגשתי אליו.
"אני רוצה לדבר איתך," אמרתי לו.
קרטר לא נראה מופתע וצעד איתי הצידה, לפינת המסדרון.
"אתה פרסמת את התמונה הזאת?" שאלתי ישירות.
הוא נאנח והניד בראשו, "לא" הוא ענה.
"אל תשקר לי," אמרתי לו בקול חד. "זה מהתקופה שיצאנו!"
"אני לא פרסמתי את זה, אני נשבע," הוא אמר לי. "זאת היתה מדיסון…" הוא הוסיף.
הבטתי בו, המומה ומבולבלת.
"היא ראתה את התמונה בפלאפון שלי והיא חשבה שזה יהיה מצחיק לפתוח פרופיל פייסבוק ולשים בו את התמונה," הוא אמר. "ניסיתי לעצור אותה אבל את יודעת איך היא-"
"מדיסון פרסמה את התמונה? עם אוליביה?" שאלתי.
"זה בעיקרון היה רעיון של מדיסון, אוליביה פשוט זרמה עם זה," קרטר ענה.
ניסיתי לעכל את מה שהוא אומר.
"אני באמת מצטער," הוא אמר כשלא דיברתי. "גם מדיסון לא ידעה שזה יהפוך ל-"
"אתה מצטער?" בהיתי בו, לא מאמינה. "אתה הפשטת אותי כשאני מחוסרת הכרה וצילמת אותי מבלי שאדע, ואתה מצטער?"
"זה לא היה ככה-" הוא מיהר להגיד.
"התמונה הזאת תישאר באינטרנט למשך כול החיים שלי," אמרתי לו, מתעלמת מדבריו. "זה לעולם לא ייעלם, אתה מבין את זה?"
"זאת מדיסון שפרסמה-"
"קרטר," קטעתי אותו שוב. "אל תתקרב אליי שוב." אמרתי. "אם תתקרב אליי שוב, אני אתלונן עליך במשטרה על הטרדה מינית-"
"זואי, אל תהיי כזאת," הוא נראה מבוהל. "אני לעולם לא אפגע בך," הוא נטל את זרועי ונרתעתי כמעט מיד כאילו נכוויתי ונתקלתי בקיר מאחוריי.
"אל תיגע בי," הזהרתי אותו.
"זואי-"
עקפתי אותו ומיהרתי להתרחק ממנו. הכעס בעבע בתוכי, יכולתי להרגיש את האדרנלין זורם בגופי, יכולתי להרגיש את פעימות הלב ברקה שלי; האנשים מסביב כאילו התערפלו והייתי ממוקדת במטרה אחת.
פסעתי במסדרון לכיוון כיתת הביולוגיה, חלפתי על פני אנשים שלא ראיתי, המחשבות מילאו את ראשי והרגשתי כמעט מסוחררת. הלב שלי פעם בחוזקה והידיים שלי נקמצו לאגרופים; הרגשתי את רגליי רוקעות ברצפת המסדרון ורציתי לבעוט, לצרוח ולחבוט…
כשהגעתי לכיתה ונכנסתי, ראיתי את כולם יושבים על השולחנות והכיסאות, מפטפטים וצוחקים זו עם זו; דניאל עדיין לא היה בכיתה. ראיתי את מדיסון יושבת על אחת השולחנות, לובשת חצאית קצרה ורגליה הדקיקות משולבות זו בזו בנשיות. היא דיברה עם אוליביה וצחקקה איתה. הצחקוק שלה נשמע כמו צווחה בתוך הראש שלי, צחוק לעגני ומלגלג…
לפני שידעתי מה אני עושה, צעדתי הישר אל מדיסון והתנפלתי עליה; הפלתי אותה מהשולחן אל הרצפה כשאני גוהרת מעליה והתחלתי להכות אותה, לסטור לה, למשוך לה בשיער. היא צווחה וצעקה, ניסתה להדוף אותי אבל הייתי אחוזת טירוף. הבחנתי בערפול שכולם המומים ממה שקורה, מבולבלים ולא מבינים אבל לא היה אכפת לי, רציתי רק להכאיב למדיסון. היא המשיכה לצרוח ושמעתי את אוליביה צועקת שאפסיק.
הרגשתי כאילו אני מנותקת מהסביבה, האנשים מסביב לא היו קיימים ברגע זה; אוליביה המשיכה לצעוק ברקע אבל יכולתי לראות רק את פניה של מדיסון, פניה המעוותים והכואבים של מדיסון, רציתי לשרוט אותה, לתלוש לה שיערות, להכות אותה ולהכאיב לה עד כמה שאני יכולה; להכאיב לה בדיוק כמו שהכאיבה לי.
לפתע הרגשתי משיכה חזקה במותניי ומישהו כמעט הרים אותי ממדיסון והרחיק אותי ממנה. ניסיתי להדוף את הזרועות שהחזיקו אותי, להילחם בו, רציתי לצרוח ולבכות, להכות ולחבוט. ראיתי את מדיסון מתחילה לבכות ואוליביה מנסה לעזור לה לקום; הבחנתי שמדיסון מדממת ושיערה היה פרוע ומבולגן.
"זואי, תפסיקי!" הכרתי את הקול וזה היה הבן אדם האחרון שרציתי לראות.
דניאל הוציא אותי מהכיתה ושחרר אותי במסדרון; נרתעתי ממנו מיד והתרחקתי בתנועה מהירה.
"מה קורה לך, זואי?" הוא נראה מבולבל והמום.
"היא זאת שפרסמה את התמונה!" צעקתי. הקול שלי הדהד בתוך המסדרון. התנשפתי במהירות, הלב שלי המשיך לפעום בחוזקה ובמהירות מסחררת, לא הצלחתי לחשוב כמו שצריך…
דניאל לא ענה ורק הביט בי בפנים שלא הצלחתי לפענח.
"אני שונאת אותה…" מלמלתי ולפתע הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני. לא רציתי לבכות מולו שוב אז עצמתי את עיניי. "אני שונאת אותך גם…" הוספתי והבטתי בו, בעיניו הכהות האטומות שאף פעם לא ידעתי מה הן הביעו. שנאתי אותו על כך שהיה כול כך אדיש ומאופק ואף פעם לא הצלחתי לדעת מה עובר עליו, שנאתי את העובדה שהוא המורה שלי, ושנאתי את העובדה שהוא דחה אותי…
שנאתי אותו על כך שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו.