לא עניינך

הוא הניח מגש על השולחן מולי והתיישב בצד השני של השולחן.
"תאכלי." הוא אמר וקירב את המגש אליי, הרמתי את עיני אליו לשנייה וצחקתי, אלוהים, אני לא חושבת שאי-פעם צחקתי כל-כך הרבה או במרירות גדולה כל-כך.
"לא נראה לי." אני אומרת ומזיזה את המגש לכיוונו, כל זאת בזמן שאני מורידה את מבטי בחזרה אל ארוחת הצהריים שלי להיום, תפוח יחיד וכוס מים קרים.
"אכלת משהו הבוקר?" הוא שואל ובוחן כל תנועה שלי, אפילו הקטנה ביותר, מחפש דברים שאני כנראה לא רואה.
"לא." אני אומרת באדישות וחושבת מחדש האם אני באמת צריכה את התפוח הזה, זאת אומרת, אתמול אכלתי די הרבה ואני לא רוצה להרוס את כל מה שהשגתי בכמה שבועות האחרונים.
"ואתמול?" היא שואל, ובוחן את התפוח שבידי כאילו הוא לא מאמין שהוא אמיתי, כאילו הוא אשליה, ואולי הוא מביט עליי ככה.
אני אוהבת לקבל מבטים כאלו, אתם יודעים, של אנשים שלא מאמינים שזו באמת אני, או אלו שלא מאמינים שאני קיימת וחושבים שאני פשוט חלק מאשליה כלשהי, או שזה מן חלום בהקיץ כזה והתת מודע שלהם עובד עליהם.
"אכלתי מלא." אני אומרת ורק המחשבה על כל מה שאכלתי אתמול מחליא אותי, אני לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה, שבאמת אכלתי את כל זה, אימא שלי חשבה שזה נפלא, אם כי אני לא מבינה מה כל-כך נפלא בזה, אולי היא אהבה אותי יותר כאשר הייתי שמנה, וחסרת ביטחון, כאשר איש לא ידע שאני קיימת וכאשר לאיש לא היה אכפת אם אני קיימת או לא.
"אה, כן?" הוא שואל בספקנות. "מה בדיוק?" לפני שאני שמה לב, הוא דוחף את המגש שוב לעברי, וריח האוכל גורם לי רצון להקיא, זה לא שהאוכל מגעיל, האמת היא שהאוכל פה די טעים, אבל ריח של אוכל ואוכל בכללי גורמים לי להרגיש לא טוב בזמן האחרון, אלא אם כן זה תפוח או משהו קטן ודיאטטי, אני מנסה אפילו לא להתקרב אל זה, אני חוששת שאני אשבר ואתחיל לאכול או משהו, בדיוק כמו שקרה אתמול, אלוהים, אני מקווה שזה לא יקרה שוב, אני שונאת לבלות עם הראש באסלה אחר כך, כי זה מה שתמיד קורה אחרי שאני אוכלת אפילו קצת יותר מידי, אני מרגישה כל-כך רע עם עצמי, שנכנעתי לשיגעון זמני שיכול להרוס לי הכול, אז אני מקיאה הכול בחזרה.
בפעם הראשונה זה היה בטעות, העובדה שממש אכלתי, הגעילה אותי כל-כך שהאוכל עלה בחזרה מעצמו, וכך קרה עוד פעם ועוד פעם עד שזה הפסיק ואז, אתם יודעים, פשוט עזרתי לו קצת בדרך חזרה.
"לא עניינך." אני אומרת וקמה ממקומי, לעזאזל, הוא תמיד מצליח להרוס הכל, אפילו את הרגע הטוב היחיד שהיה לי במשך כל היום.
בדרך החוצה, אני זורקת את התפוח השלם אל הפח וביחד איתו את כוס המים החצי ריקה.
"זה כן ענייני," הוא אומר ותופס בידי שנייה לפני שאני יוצאת."זה ענייני, בגלל שאת הורגת את עצמך ואת אפילו לא מבינה את זה." האחיזה שלו בידי מתהדקת, וברגע שאני משפילה את מבטי אל ידינו, אני לא יכולה שלא לחשוב כמה פרק כף היד שלי נראה קטן ושברירי בידו.
"אני יודעת טוב מאוד מה אני עושה," אני אומרת."וגם למה." אני לא יודעת למה אני מדברת איתו בכלל, זה היה מטופש, פשוט בזבוז זמן עלוב.
"למה?" הוא שואל, בזמן שאני מנסה לשחרר את ידי, אך הוא לא מוכן לעזוב, ואני נשארת תקועה מולו.
"מותר לי לצטט מישהו?" אני שואלת, ולמרות שהוא מעט מבולבל הו מהנהן בראשו.
"בגלל שאני לא רוצה להיות,'כל כך מגעילה שאיש לא ירצה לגעת בי אפילו עם מקל'".
אני לא יודעת למה אני אומרת לו את זה בכלל, אולי אני רוצה לגרום לו להרגיש רע ואולי פשוט נמאס לי.
"את עדיין זוכרת את זה?" הוא שואל, לא בטוח מה הוא אמור לעשות, הרי הרגע ספרתי לו שהרסתי את חיי רק בגלל משפט אחד שהוא אמר לי פעם.
"ברור," אני אומרת ומחליטה שנמאס לי, שהגיע זמן ללכת."מי לא יזכור את מה שהרס את חייו?"