ציפור שחורה- פרק 8 (זואי)

הייתי עליזה בחודש האחרון, מאושרת, שמחה, כול מילה נרדפת שתרצו. התעוררתי כול בוקר בהתרגשות מסוימת, הלכתי לבית הספר בציפייה לראות את דניאל, בידיעה שאני עומדת לראות אותו גם בערב, הרגשתי חסרת מנוחה לקראת המפגשים והגעתי אליהם בהתרגשות אדירה.
הרגשתי בנוח עם דניאל, לרוב הייתי אפילו שוכחת שהוא בעצם המורה שלי והמילים היו נשפכות ממני, סיפורים שרציתי לספר, חוויות, ציפיות לעתיד וחלומות נסתרים. זה היה כאילו אני יכולה לספר כול דבר לדניאל והוא לא שפט אותי, הוא היה מקשיב לי בריכוז והיה בוחן אותי ללא מבט ביקורתי. הרגשתי שהוא באמת מתעניין בי ורוצה לדעת עליי ולכן הייתי גם מדברת ומדברת, מספרת לו כול דבר שעולה לי בראש. לפעמים תהיתי אם הוא חושב שאני מעצבנת; ידעתי שאני מדברת יותר מדי ולפעמים הייתי עוצרת בעצמי ומתאפקת. רציתי לדעת גם עליו, שיספר לי על עצמו ועל חייו אבל דניאל היה מופנם יותר, שקט ומאופק.
לפעמים הוא היה מספר דברים אבל לא מרחיב עליהם, לפני שבוע הוא סיפר לי שהוא בעצם יתום. הייתי מופתעת, אף פעם לא פגשתי מישהו שלא היו לו הורים; האם הוריו נטשו אותו? האם הם מתו? האם הוא יתום מהילדות או מגיל קצת יותר מאוחר? האם הוא סבל בבית היתומים? איך זה היה?
רציתי לדעת כול כך הרבה דברים אבל לא הצלחתי לשאול אותם. לא רציתי להציק לו או לעורר זיכרונות כואבים.
התחלתי לפנטז עליו בתקופה האחרונה; הייתי חולמת עליו ושוקעת במחשבות עליו בזמן השיעורים, תוהה איך זה יהיה לנשק אותו, איך זה יהיה לגעת בו ושהוא ייגע בי. הייתי הוגה כול מיני סיטואציות בראשי ומפנטזת עליהם לפני שהלכתי לישון.
תהיתי אם הוא חשב עליי גם, אם הוא מחבב אותי גם. האם הוא נמשך אליי כמו שאני נמשכת אליו? האם העובדה שהוא נותן לי לבוא אליו לדירה כמעט כול ערב רומז על כך שהוא מעוניין בי גם? רציתי לחשוב שכן אבל פחדתי מהתשובה. לפעמים הייתי רואה אותו בוחן אותי, עיניו נראו מעוניינות בדיוק כמו שאני הסתכלתי עליו, נראה היה שהוא עוצר בעצמו אבל אולי אלו היו מחשבות שרק רציתי שהן יהיו נכונות אך לא בהכרח מציאותיות.
המחשבות הללו התרוצצו לי בראש כמעט כול יום ולא יכולתי להימנע מהן. כשהייתי הולכת לדניאל, הייתי ממציאה תירוצים שונים לאימא שלי ומתחמקת ממנה אבל לא נשארת עד מאוחר כדי לא לעורר את חשדה. נראה היה שהיא מאמינה לי והיא לא היתה שואלת יותר מדי שאלות.
בבית הספר הייתי מתנהגת בניכור מסוים לדניאל וגם הוא לא היה מביע התעניינות ספציפית אליי; התנהגנו כמו מורה ותלמידה רגילים וניסינו לא להיראות קרובים מדי. הסוד היה גדול מדי.
ביום ראשון לאחר סוף שבוע, הלימודים התחדשו כרגיל; ניסיתי להספיק את כול שיעורי הבית שהעמיסו עלינו וכול היום הייתי מרוכזת בעניין והעברתי את ההפסקות בהכנת שיעורי בית בהיסטוריה ומתמטיקה. לא ראיתי את איאן כול היום וישבתי בספסל ליד בניין המדעים כאשר ג'וליה, אחת הבנות מהשכבה שלי ניגשה אליי והתיישבה לידי.
"היי," היא אמרה. ג'וליה היתה נערה מאוד נחמדה ומתוקה שתמיד חיבבתי ולפעמים הייתי אף נעזרת בה בלמידה למבחנים או בהכנת שיעורי בית.
"היי, מה נשמע?" הרמתי אליה את מבטי והפסקתי לכתוב תרגיל במתמטיקה כדי להביט בה. היא נראתה רצינית.
"אני צריכה לספר לך משהו," היא אמרה לי.
הנחתי את העט שלי והתבוננתי בה.
"יש איזה דף בפייסבוק," היא אמרה ולפתע נראתה אי נינוחה והתחילה להסתכל סביב. "בשם שלך. יש שם תמונה שלך," היא הביטה בי.
"תמונה?" הבטן שלי התחילה להתהפך בהרגשה לא טובה.
"זה תמונה שלך בלי חולצה ובלי חזייה," ג'וליה הסמיקה.
"מה?" הרגשתי בחילה עזה והבטן שלי המשיכה להתהפך וגרמה לי להרגיש כאילו אני צריכה להקיא.
"את שוכבת במיטה בתמונה ונראית שיכורה," ג'וליה אמרה לי. "זה נראה תמונה ישנה…"
לא אמרתי כלום וניסיתי להתאפק לא להקיא.
"כולם מדברים על זה," היא אמרה לי בשקט. "והבחנתי שאת לא מודעת לזה…תחפשי את הדף, זה בשם המלא שלך. מצטערת." היא הוסיפה בקול מנחם כשלא עניתי. היא ליטפה ברכות את הזרוע שלי, קמה והלכה.
אספתי את הדברים שלי, דחפתי אותם לתיק שלי ומיהרתי לחדר המחשבים. הבחנתי לפתע שחלק מהתלמידים נועצים בי מבטים ומתלחששים. הפעמון צלצל ברחבי בית הספר, אבל לא שמתי לב. נכנסתי לחדר המחשבים, התיישבתי ליד אחד המחשבים הדלוקים ונכנסתי לפייסבוק. כתבתי את השם שלי בחיפוש וזה מיד מצא לי את הדף; תמונת הפרופיל היה התמונה שג'וליה דיברה עליה. שכבתי על מיטה בלי חולצה וחזייה, החזה שלי מופנה למצלמה ולבשתי חצאית קצרה עם נעלי עקב. זה היה תמונה מלפני שנתיים; זיהיתי לפי השיער שלי שהיה מחומצן בקצוותיו. עשיתי זאת כשעדיין הייתי חברה של קרטר, לפני שאבא שלי מת.
התמונה המדוברת בטוח צולמה במסיבה של ג'יימס קרלטון. הבחילה התחזקה בשעה שהסתכלתי על התמונה.
לא יכול להיות שזה קורה…

הימים הבאים היו כמו סיוט מתמשך; התחלתי לקבל הודעות בפייסבוק מתלמידים בבית ספר ומאנשים מבוגרים ממדינות אחרות עם הצעות מיניות שונות. חלק הזמינו אותי לצאת, חלק כתבו לי הערות מיניות וחלק רק הטיפו לי וירו בי העלבות ושמות גנאי. קיבלתי הודעות גם מאנשים אנונימיים ששלחו לי קללות ומילות גנאי.
תוך יומיים, האין בוקס שלי היה מלא ב36 הודעות מאנשים שונים וסגרתי את הפייסבוק שלי מיד.
לא הלכתי לדירתו של דניאל בשבועיים הבאים, פחדתי ללכת אליו ולגלות שהוא גם ראה את התמונה ושמע את השמועות; המחנכת שלי והיועצת שלי קראו לי לשיחה לאחר שהתמונה הופצה ברחבי בית הספר, הן שאלו אם אני בסדר ואיך אני מתמודדת עם העניין.
המבטים היו לא פוסקים, יכולתי לשמוע את כולם מדברים עליי והרגשתי אותם שופטים אותי ומעבירים עליי ביקורת. הרגשתי שאני מתמוטטת, שאין לי אויר, הרגשתי כאילו אני נחנקת.
לא רציתי להתמודד עם זה, לא יכולתי להיות הילדה המסכנה שאבא שלה התאבד וגם הילדה שהתפרסמה בגלל היותה זנזונת. לא יכולתי לסבול את העובדה שכולם ראו אותי עירומה, הסתכלו עליי, בחנו אותי ודיברו עליי ועל הגוף שלי.
רציתי להסתגר בתוך החדר שלי ולהתחבא, רציתי לצרוח לתוך הכרית שלי ולבכות, רציתי לברוח, רציתי שכול זה יתברר כסיוט ולא כמציאות.
ידעתי שהעניין יגיע גם לאימא שלי וזה רק עניין של זמן וזה הפחיד אותי. אמרתי למחנכת שלי שאני אספר לה מה קרה כדי שהיא לא תצטרך לדווח לה אבל לא עשיתי זאת; פחדתי מהתגובה שלה, מהעובדה שהיא לעולם לא תסתכל עליי אותו דבר. הרגשתי חסרת אונים ולא ידעתי מה לעשות.
לאחר שבועיים וחצי אזרתי אומץ והלכתי לדירתו של דניאל. הוא היה בוחן אותי בשיעורים וראיתי אותו עוקב אחריי במבטו כשעברתי לידו בבית הספר, אבל חששתי להישיר אליו מבט ולגלות מהבעת פניו שהוא יודע מה קורה איתי ושגם הוא שופט אותי. פחדתי לדעת שהוא יסתכל עליי בצורה שונה עכשיו.
דניאל פתח את הדלת במכנסי ג'ינס וחולצה שחורה של הביטלס.
"היי," הוא אמר, מופתע קלות.
"היי…" אמרתי חזרה. הוא פתח את הדלת כדי שאוכל להיכנס.
"לא באת לפה כבר הרבה זמן…" הוא אמר כשסגר את הדלת מאחוריי. הסתובבתי כדי להביט בו ולא הלכתי להתיישב בסלון כמו שתמיד עשיתי. נשארתי עומדת.
"פחדתי לבוא…" אמרתי לו בכנות, הידיים שלי היו בכיס המכנסיים שלי.
מבטו של דניאל כמעט גרם לי להסמיק ממבוכה. "למה?" הוא שאל והתקרב אליי.
הסתכלתי עליו כדי לבחון את התגובה שלו ובקושי מצאתי את קולי, "שמעת מה שקרה?" שאלתי.
ידעתי שהוא שמע, הנחתי שבחדר המורים התפתח עליי דיון מאז שזה קרה.
"כן…" הוא ענה.
התשובה שלו היתה כמו סכין חד בלב; לפתע לא הצלחתי למצוא אוויר לנשימה. זה היה שונה לחלוטין לחשוב שהוא יודע על מה שקרה ולשמוע באמת שזה נכון.
הסטתי את עיניי ממנו וידיי נקמצו לאגרופים בתוך הכיסים; ניסיתי לשאוף אוויר ולא לרעוד. הרגשתי את הדמעות חונקות את הגרון שלי ולפתע הן פרצו והשפלתי את פניי במבוכה.
דניאל עשה תנועה לעברי כשהרמתי את ידיי אל פניי וכבשתי אותן בשעה שהתחלתי לבכות. הרגשתי אותו שם יד על הזרוע שלי ברכות ומחיתי את הפנים שלי מהדמעות וניסיתי להפסיק לבכות.
"אני מצטערת…" אמרתי מבעד לדמעות ולא הסתכלתי עליו. הייתי נבוכה מדי.
"אל תצטערי…" הוא אמר לי והוא הרים את ידו אל פניי ומחה ברכות את הדמעות שלי מהלחי; הרמתי אליו את עיניי והרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום מהר. הוא היה קרוב מאוד אליי ויכולתי להרגיש את הזרועות שלו מתחככות בשלי.
"ראית את התמונה?" שאלתי בקול שכמעט לא נשמע בחדר. פחדתי מהתשובה.
"לא," הוא ענה ועיניו הכהות הישירו אליי מבט. ידעתי בכול תא בגוף שלי שהוא לא משקר.
קירבתי אליו את הפנים שלי ועצמתי את עיניי; רציתי לעשות זאת כול כך הרבה זמן ועד עכשיו לא היה לי אומץ, אבל לפתע הרגשתי כאילו כול העולם נעלם וזה היה רק אני והוא; לא היה אכפת לי ממה שיקרה ומהעובדה שהוא המורה שלי. רציתי רק להיות זואי ושהוא יהיה רק דניאל.
הרגשתי את הבל פיו על שלי כשהצמדתי את שפתיי לשלו; הוא לא נרתע, ידו האחת היתה על הצוואר שלי וידו השנייה על המותן. נישקתי לו בעדינות והרגשתי את שפתיו נעות על שלי בהיענות מהוססת. הרמתי את זרועותיי אל כתפיו והוא מיקם מחדש את ידיו על מותניי ולפתע הרגשתי את הנשיקה הופכת להיות להוטה יותר, כמהה יותר, כאילו שנינו נסחפים ושוקעים יותר בשני. הרגשתי אותו פושק את שפתיי ואת לשונו חודרת אל פי בתנועה חלקה, הלשון שלו ליטפה את שלי והרגשתי את הלב שלי כמעט משתולל בתוך החזה שלי.
מעולם לא נישקו אותי ככה; קרטר תמיד נישק באגרסיביות ובחובבנות, כאילו הוא לא בדיוק יודע מה הוא עושה, אבל דניאל היה אחר לגמרי, הוא ידע מה הוא עושה והרגשתי את הגוף שלי מתעורר לנשיקתו ורציתי עוד.
ואז שנינו ניתקנו. דניאל הביט בי בעיניו הכהות וזרועותיי עדיין היו עטופות סביבו; שנינו התנשפנו כאילו רצנו מרתון ותהיתי אם הוא יכול להרגיש את הלב שלי פועם מבעד לחולצה שלי.
לפתע דניאל ניתק ממני ונרתע, הוא השפיל את עיניו ואז כבש את פניו בתנועה מתוסכלת.
"זואי, זה טעות-" הוא אמר לי.
"מה?" לא הבנתי. דניאל עשה צעד לאחור והביט בי.
"את צריכה ללכת," הוא אמר.
"דניאל-"
"את לא יכולה להיות פה," הוא קטע אותי בשקט ופנים רציניות. "את ילדה-"
"אני לא ילדה-"
"אני המורה שלך," הוא אמר. "זה לא יכול לקרות…"
"אבל-"
"את צריכה ללכת, זואי…" הוא אמר שוב.
הסתכלתי עליו, המומה מעט, לא מבינה מה השתנה פתאום; הוא היה נחוש ורציני, הוא רצה שאלך.
הסטתי את עיניי ממנו בהרגשת בושה ועקפתי אותו בתנועה מהירה ויצאתי מהדירה. לא הבנתי שאני רצה עד שהגעתי למכונית שלי.