שוקו: פרק ראשון

אני שונא את המקום הזה, אני באמת שונא אותו, אבל מה לעשות אני רק צריך לשרוד עוד כמה דקות, עוד מעט והמשמרת שלי מסתיימת.
אבל כמובן, שנייה לפני שאני יכול ללכת לקוחה אחת אחרונה נכנסת אל הקפה.
"סליחה?" היא שאלה, היה לה קול עדין כזה, מהסוג שמושך תשומת לב גם בחדר רועש ומלא אנשים.
"מה תרצי?" אני שואל, קולי אדיש לא בדיוק משועמם, אבל קריר בצורה מסוימת.
"שוקו." היא אומרת, ואני ממש יכול לשמוע את החיוך בקולה, למרות הצורה בה התנהגתי אליה.
"שוקו?" אני שואל, היחידים שמזמינים שוקו במקום הזה, הם הורים עם ילדים קטנים, וזוגות שחושבים שזה חמוד.
"עם מרשמלו ושוקולד." היא אומרת ומהנהנת בראשה כאילו זה רעיון נפלא, ואולי הוא באמת היה כזה.
היא בטח אדם מאושר, מאלו שלא אכפת להם מה אחרים חושבים עליהם ושהחיים שלהם הם כל מה ששלי לא, יציבים מהנים ומלאים בהפתעות.
אני מרים את מבטי אליה, תוהה איך נראה בן אדם מאושר, ואז אני רואה שעיניה אדומות לגמרי ושאולי אני טעיתי, אולי היא לא אדם מאושר כמו שחשבתי שהיא לפני שנייה.
"בסדר." אני אומר ומתחיל להכין לה את השוקו, שעות העבודה שלי כבר הסתיימו לפני כחמש דקות, אבל, אני מחליט להישאר עוד קצת רק בשביל לסיים עם הלקוחה האחרונה שלי להיום.
"בבקשה." אני אומר ומניח מולה כוס גדולה של שוקו חם, עם מרשמלו קטנטנים וכל זה.
"תודה," היא אומרת ולוקחת לגימה." כמה זה?" היא מוציא ארנק מתוך אחד הכיסים הרבים של המעיל הארוך שלה, דבר שלא שמתי לב אליו לפני זה, ומרימה את מבטה אליי, מחכה שאענה לה.
"יודעת מה?" אני לא יכול לקחת ממנה כסף, אני לא בטוח בדיוק למה." זה על חשבוני." אני אומר ושולח אליה חיוך זריז, יודע שאני כנראה לא אראה אותה שוב בחיים, אבל רציתי לעשות משהו נחמד עבורה, כי כנראה היה לה יום קשה, ואני לא יכול ממש לשנות אותו, אבל אני מניח שאני יכול לעשות את הדבר הקטן הזה עבורה.
"תודה." היא אומרת ומחייכת קלות, יש לה חיוך יפה חבל שלא אראה אותו יותר לעולם.