כך הכל התחיל: פרק ראשון

"אתה עסוק?" קול מהצד השני של החדר שאל, ולמרות שהייתי אמור לענות לו, הייתי עסוק מכדי לעשות זאת.
"מישהו מחפש אותך." הוא אומר ומתקרב, ברגע שהוא מתחיל להתקרב אני מבין שזה קונור, לאף משרת מלבדו לא היה את האומץ להיכנס לכאן, למלכודת המוות שהמקום הזה מהווה.
"תגיד שאני אמצע אותם בסופו של דבר." אני אומר, וחוזר אל עבודתי, אני צריך לסיים את זה, לא כי יש לזה תאריך הגשה, אלא כי אני פשוט רוצה לסיים את זה.
"היא תחכה לך בכניסה." הוא אומר, וברגע שהדלת נסגרת אחריו, אני לא יכול שלא לתהות מי באה לבקר, אני לא יכול לחשוב על אף ילדה נערה או אישה שתעלה על דעתה לבוא לכאן.
לא שזה לא מקום יפה, האמת היא שזה אחד המקומות היפים ביותר, אבל הוא מבודד וקשה להגיע אליו, אז מלבד לקומץ משרתים, אין לאיש מה לעשות כאן.
בשלב מסוים הסקרנות גוברת עליי ואני מחליט לבדוק למי יש סיבה טובה מספיק בשביל להגיע לכאן.
אני יורד במדרגות והולך אל עבר דלת הכניסה, יש הרבה מדרגות במקום הזה, כל-כך הרבה שאיש מעולם לא טרח לספור, או לפחות לספור ולספר לי, אני כמעט בטוח שאחד המשרתים ספר זאת בשלב מסוים.
בסופו של דבר, אני מגיע אל דלת הכניסה אך אין פה אף אחד, אולי היא ויתרה והלכה, לא היה לה כוח והיא החליטה שאין לה סיבה להישאר פה ולחכות למישהו שאולי לא רוצה לפגוש אותה.
התכונתי להסתובב וללכת, אך לפתע הרגשתי שמישהו מחבק אותי מאחור, לא ראיתי מי זאת הייתה, אך כאשר היא חיבקה אותי, הרגשתי טוב, כאילו החיבוק ההוא ממלא חור שלא ידעתי שקיים בי.
"אני מקווה שלא אכפת לך אדוני, אך לקחתי את האורחת שלנו לסיור קצר באחוזה." אומר קונור, אשר בניגוד לנערה עומד ממש מולי, היו לו עיניים ירוקות וחיוך שובב, אך לאחרונה לא ראיתי אותו הרבה, רציתי לשאול למה אבל החלטתי שזה לא ענייני.
"התגעגעתי אליך." הנערה אומרת, וקולה מלא בכל-כך הרבה עצב, אין לי שום מושג מי היא או אם אני באמת מי שהיא חושבת שאני, אבל קיוויתי שכן, אני לא כל-כך בטוח למה.
לפתע היא עזבה אותי, ולרגע פחדתי שהיא קלטה שהיא עשתה את כל הדרך הזו לחינם, עבור מישהו שהיא אפילו לא מכירה.
אך היא פשוט עזבה אותי בשביל שאוכל להסתובב לעברה, ונוכל להביט זה בפניו של זה.
"ויויאן." אני לא חושב שאי-פעם הייתי מופתע יותר, נכון, הבטחנו פעם הבטחות זה לזו וכול מיני דברים בסגנון, אך אם לומר את האמת, לא חשבתי שאי-פעם אראה אותה שוב.
"מה את עושה פה?" אני לא בטוח אם כדי שאני אשאל אותה יותר מידי שאלות, אבל מצד שני, אם אני לא אשאל עכשיו היא כנראה תעלם בקרוב ואני לא אוכל לשאול אותה יותר לעולם.
"אתה יודע, היה לי משעמם." היא אומרת ומחייכת אליי, תמיד היה לה חיוך יפה, והיא תמיד עשתה דברים הזויים כאשר היא הייתה משועממת.
"את יודעת, כך מתחילים דברים מדהימים," אני אומר ומחבק אותה. "משעמום."