לחיות עם זה…. – הקדמה-

קוראים לי עמית, אני גרה בעיירה קטנה במרכז, מקום מרוחק יחסית מכל התעשייה, מהרעש.
זה המקום השקט שיש לאן לברוח עליו, זה הבית כשצריך, זאת השתיקה המצמררת שלפעמים יכולה להיות יותר מרק מרגיעה..
בהתחלה, כשרק עברתי לפה, חשבתי שזה יעזור לי.. שזה הולך לתת לי את השקט והביטחון שאני צריכה, שאני רוצה, את השינוי שאני מאמינה שאני יכולה לעשות! אבל במקום זה.. זה נתן לי הכל לרגע.. ולקח חזרה את הכל ברגע שאחרי..
זה היה היום הראשון ללימודים, התרגשתי, התחלה חדשה, הזדמנות לשכוח הכל, את כל מה שהיה ולהתחיל שוב…
כמה שזה קל… להתחיל מהתחלה… לשכוח מהכאב ופשוט, לנסות שוב…
אם הייתי יודעת לא הייתי מבזבזת את הזמן בלבכות ואולי הייתה נשארת לי הזדמנות לחיות…
"עמית את מוכנה?" שמעתי את אמא שלי צועקת מלמטה.
"כן כן" עניתי בעודי חצי ישנה.
התארגנתי מהר, החלפתי בגדים, צחצחתי שיניים, הסתרקתי וירדתי.
"קדימה נו תני לי חיוך, קטן, זה היום הראשון ללימודים במקום החדש את חייבת לחייך קצת"
אמא שלי אמרה לי בעודי יורדת במדרגות במבט לחוץ.
"אמא פשוט בואי נצא, אני לא רוצה לאחר… זה יהיה עוד יותר גרוע" אמרתי ולקחתי את הסנדוויץ שהיה מונח על השיש.
"יוצאיםם" היא אמרה בשמחה ונעלה את הדלת.
נכנסנו למכונית ונסענו, כשהגענו .. ואמי נסעה פשוט נשארתי שם לכמה שניות, בוהה בבית הספר החדש ואומרת לעצמי "זה יום חדש, זאת התחלה חדשה, זה בית ספר חדש ואני יכולה לעשות את זה". נאנחתי ונכנסתי לבית הספר.
הוא היה ע נ ק !
יותר ממה שדמיינתי.
היו כל כך הרבה כיתות, כל כך הרבה חדרים וכל כך הרבה אנשים…
חיפשתי את חדר המנהל, אבל זה היה יותר קשה משחשבתי.
בהיתי בדף בעודי מחפשת את החדר ולפתע…