נעליים אדומות

נערה עם נעליים אדומות ישבה על קצה העולם.
אני לא מכיר אותה, מעולם לא ראיתי אותה לפני כן, אבל משהו אומר לי שכך בדיוק זה צריך להיות, שזה המקום הראוי לה, כאשר היא מביטה על כל העולם מלמעלה.
"נוף יפה, נכון?" היא שאלה, משהו בקולה היה כל-כך שבור שלרגע חשבתי שדמיינתי זאת.
פניה היו מופנות ממני וכול שיכולתי לראות היה שיערה הכהה ונעליה האדומות כדם.
"אם את אוהבת דברים מהסוג הזה." אני עונה לה ומתחיל להתקרב אליה, אני לא יודע מה עובר עליה, אך אני יודע שככל שאני אמשוך את הזמן כך יהיה לה יותר זמן לחשוב על התוצאות של המעשה המטופש שהיא כנראה עומדת לעשות.
"אני אוהבת." היא מודה, ומפנה את פניה אליי, היו לה פנים יפות, אני לא בטוח למה אבל משהו בהן הזכיר לי פורצלן, בעלות שתי עיניים ירוקות ענקיות ושפתיים שנראו רכות יותר ממשי.
אבל לא יכולתי להתעלם מהם, מהעיגולים השחורים תחת עיניה ומן הכאב בעיניה, ומשהו לוחש לי שזה לא חדש, שהם שם כבר זמן מה.
"אבל זה לא חשוב." היא אומרת,והפנתה את מבטה, למרות שחשבתי שאטבע אם אמשיך להסתכל אל תוך זוג האוקיינוסים הללו, לא להביט לתוכם היה כואב הרבה יותר.
"למה זה לא?" אני שואל ומתיישב לצידה, ואני מרגיש כאילו הכל בסדר פתאום, כאילו דבר לא חשוב וכל מה שאני צריך לעשות עכשיו זה לעטוף אותה בחיבוק ולהישאר פה לנצח, אך זה מוזר למה שארצה לעשות זאת עבור נערה שאני אפילו לא מכיר?
אני מניח שהיא רואה את המלחמה בין ליבי לראשי, משום שהיא מתחילה לצחוק, היה לה צחוק נחמד, מהסוג שגורם לך לרצות להצטרף גם.
"זה לא חשוב בגלל שאתה לא זוכר." היא אומרת, ולפתע היא נראית כל-כך רחוקה ממני, במרחק מיליוני גלקסיות מפיסת גן-העדן הזו.
"אתה לא זוכר דבר," היא אומרת לאחר שתיקה קצרה."לא אותי, לא אותנו, לעזאזל אתה אפילו לא זוכר את עצמך."לא ידעתי על מה היא מדברת אז, וזה עוד יהרוג אותי בעתיד, העובדה שחשבתי שאני מכיר את עצמי, שחשבתי שאני יודע בדיוק מי אני וזוכר כל פרט קטן לגבי הכל, לגבי כל מאית שנייה של חיי, אבל הבעיה היא, שבאותה תקופה לא ידעתי שאנשים שוכחים, שאני לא אמור לזכור כל-כך הרבה שאין מצב שכל מה שאני זוכר זה אמיתי.
"אני כן." אני אומר, אני לא בטוח למה זה היה חשוב לי באותה התקופה, אולי בשביל להראות ה שהיא טועה, ולא רק בקשר לזה אלא גם בקשר למבט מוכה האהבה שהיא שולחת אל עבר האדמה שנמצאת הרחק מתחתינו.
"מה שתגיד." היא אומרת וקמה לפתע, מתחילה לנקות את מכנסיה מהעפר והלכלוך שדבק בהם.
"לאין את הולכת?" אני שואל ומסובב את ראשי לעברה, רוצה לקום, אך לא מוכן עדיין לאבד את הרגע ההוא.
"החלטתי שאני עוד לא מוכנה לעזוב." היא אומרת, ואני חושב שזה מחיק משום שהיא אומרת שהיא לא מוכנה לעזוב אך היא עוזבת.
"מתי תהיי מוכנה?" אני לא בטוח למה אני שואל, אני לא בטוח אם זה ענייני בכלל, אבל פי הוגה את המילים לפני שאני מספיק לעצור אותו.
"ברגע שתזכור." היא אמרה, ובאותו רגע, כאשר ראיתי את המבט הנחוש ההוא על פניה, הייתי מוכן להשיב מלחמה רק בשביל לראות את המבט ההוא יותר, את זה שכובש ארצות ומכניע אימפריות.
"אזכור את מה?" אני שואל, וחיוך זאבי מופיע על פניה, עם המבט והחיוך הללו, אני חייב לומר שזה ממש מפתע להיכנע, אך אם אני רוצה לראות אותם עוד, אני יודע שאסור לי.
"תזכור הכול."