האי שלי

נטועה באי די קצר שמוקף במוות. האוקיינוס סביבו מפתה, הגלים שוצפים בצבעים אקזוטים תחת השמש הקופחת, המפצירה בי לצלול בהם.
אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון
אני חונקת את הרצון שבוער בי כמו שמכבים מדורה, כי מי כבר יכול לראות. אדוות המים ראו. מאחורי זגוגיות עיניהן הן מחייכות, אולי צוחקות, אני לא רואה ממרחק כזה.
גם הזגוגיות מחייכות. חיוך קפוא הייתי אומרת. אני מחפשת בקצה החיוך ומוצאת את קצה המדבקה שמסתירה את פרצופן האמיתי, מזוויע ומרושע.
השמש הקופחת מתחלפת בלילה קפוא. מפי נוזל עשן סיגר שמיטלטל ברוח הנוראה. העשן מפי מתחבר עם עשן האוקיינוס, שדומה עכשיו ללוע חמים של הר געש.
אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון
אני מהדקת את עורי אל אורי ועוטה על עצמי מגן מחשבתי מפני הניצוצות המפתים של המים. האדוות מביטות זו בזו ונדמה לי שאני מצליחה לשמוע את חוסר האכפתיות שלהן.
אפילו הזגוגיות מצדיעות לי וקורצות לי כשהן חולפות על פניי. מבטן כבר לא מרושע, הוא מודאג. ואני לא רוצה למשוך יותר מידי תשומת לב, אבל אני יודעת שכולם יודעים שאני במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. ולא תמיד אפשר להאשים את הנסיבות.
אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון אני לא אכנע לרצון