To Fight For It – פרק 3

-תיאה מקווין-

אני סוגרת את דלת חדר הרחצה הבהיר, המקום היחידי בו אני יכולה להתפרק בשקט בלי שאף אחד יפריע לי.
המקום היחידי שבו אני יכולה להוריד את המסכה של ׳השלמתי עם המחלה , אני עומדת למות, נו אז מה?׳ שלי.
אני מסירה מעלי את הסריג הדק והכחול, את הגופיה הלבנה הצמודה לגופי, עורי כל כך בהיר להחריד, חיוור כל כך כמעט שקוף.
זה מפחיד אותי כל פעם מחדש… 19 שנה של פחד תמידי, פחד נוראי מכך שאני עומדת להיעלם.
בעוד 7 חודשים ספורים זה יקרה, אני האעלם.
אני נאנחת בקול רם, במקום היחיד בו אני מרשה לעצמי להשתחרר.
בחדר הרחצה הגדול שבביתי.
אני מסירה מעלי את כל הבגדים, את כל השכבות, את ההלבשה התחתונה ומחליקה בקלילות אל המקלחת הגדולה מקרמיקה.
אני מדליקה את הברז, מים חמים זורמים מעל ראשי ומרטיבים אותי, מקודקודי ועד כף רגלי, סוחטים את שערי הבלונדיני והקצר.
דמעות מרות זולגות מבעד לעיניי, אני שוב מתפרקת תחת המים החמים.
התחושות האלה בפנים, קורעות אותי, שוברות אותי, ומחריבות אותי עד עפר.
העובדה הזאת שזה הולך להיות החורף האחרון בחיי, העובדה שאני לא אגיע עד לגיל עשרים מזעזעת אותי עד עמקי נשמתי הרעועה.
אני בולעת צרחה שקטה, אני לא רוצה להפחיד את הוריי שנמצאים כרגע במטבח, מדברים על העתיד שככל הנראה לא יהיה לי.
המחלה הזאת… היא אוכלת אותי.
עד שכבר לא ישאר דבר ממני ואז אמות, רק השם והתמונה ישארו למזכרת ממני.
שם, תמונה, ומצבה קרה.
זה מכאיב לי כל כך, זה כואב בצורה מטריפה לדעת שאני לא יחייה את חיי כמו כל שאר בני הנוער שבגילי.
אני לא ילך לקולג.
אני לא אתאהב אהבה ראשונה וטיפשית.
אני לא אתחתן.
אני לא אביא ילדים לעולם.
אני לא יעבוד בעבודה משעממת כשאגדל. אני לא יעשה כלום.
כי בעוד 7 חודשים פשוטים וקצרים, אני אמות.
לעזאזל… אני הולכת למות.
זה מחרפן אותי כל כך.

אני מנגבת את עצמי מטיפות המים הנוטפות מגופי בעזרת מגבת לבנה גדולה ורכה.
לובשת על גופי הלבשה תחתונה, חזייה ותחתון מתחרה סגולה בהירה.
ומעל פיג׳מת צמר חמה.
פניי יבשות כעט, אף דמעה לא תעז להבליח מהסכר כשאני לא בתוך חדר הרחצה.
הכאב שלי נעול עמוק עמוק מתחת למסכה.
אני מברישה את שערי הקצר והבלונדיני, המסרק עובר בקלילות בשערי החלק המגיע עד קצת מעל כתפיי.
אני מביטה במראה, השיער שלי בהיר כל כך, העיניים שלי כחולות כל כך, העור שלי חיוור נורא.
אני נאנחת בשקט חרישי, שאפילו לא בטעות הוריי ישמעו אותי וידעו שאני מתפרקת.
קשה להם מספיק עם העובדה שאני גוססת.
אני מניחה את המברשת ביד רועדת על השידה, וביד השנייה מרימה את קופסת הכדורים שלי.
שלושה כודרים לבנים, שלושה פעמיים ביום, זה המינונים שאני חייבת לקחת.
ואם כואב לי, אז יותר.
אני בולעת אותם במהירות עם שלוק גדול של מים קרירים, אני מכווצת את עיניי שאני מרגישה את הכדורים הגדולים מחליקים במורד גרוני באיטיות.
אני נכנסת למיטה הקרה, מחכה ששמיכת הפוך תחמם את גופי הרועד מקור הלילה הצונן.
עצמתי את עיניי התכולות, חושבת על אירועי היום שעברו.
נזכרתי בגבר מהכנסייה, שטען שבחיים לא ראה אותי שם, אבל אני מגיעה לכנסייה בכל יום ראשון מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני נזכרת באיך שהוא הסתכל לתוך עיניי, כאילו ראה את הכאב שגועש לו בתוכי, כאילו הצליח להביט מתחת למסיכות שלי.
הוא הזמין אותי למוסך הקהילתי.
אני מכירה את המקום הזה, יש שמה אולמות עם קבוצות תמיכה, ואולם איגרוף ענק.
הוא הציע ללמד אותי איגרוף.
מטורף.
התהפכתי לצד השני של המיטה, בתקווה שהמחשבות לא יסתובבו ביחד איתי ועצמתי בחוזקה את עיניי.
מחכה לרגע שהשינה תסחוף אותי לעולם של חלומות וסיוטים, חלומות אותם אני לא יזכה להגשים, וסיוטים אותם אני חיה כל יום.
לעזאזל עם המחלה הזאת.