עיניים באפלה- פרק 8

וזהו. ואז זה נגמר .
הרוח שתקה . והעלים השיער שלי וכל מה שהיה שם הפסיק להתעופף .
עכשיו שארנו רק אנחנו, אני ג'ספר, שהחזיק אותי בידיו פוחד לגעת בחרב שנעוצה בבטני בזמן שצעדיי הריצה של אדם נשמעים ממרחק.
אנדרו וכל שאר המדענים הלכו אחרי שהוא אמר שבזאת מסתיימים חייה של אלכסנדרה פירס.
בהתחלה אני מנותקת מהמציאות,
אני יודעת שאני שם ,אני יודעת שיש חרב עם רעל שחודר לגופי, אני יודעת שג'ספר שם וגם אדם שכבר הצטרף אלינו.
אבל אני לא מגיבה.
אני לא מגיבה עד שזה משתלט עליי .
הכאב נורא מכדי שאוכל לסבול אותו , אני לא צורחת פתטי מדיי לצרוח, מי יודע עוד כמה זמן אמות ,
לא הייתי רוצה שהדבר האחרון שאני יגיד יהיה צרחה מטופשת .
אז אני לוחשת, כי אני חלשה מדיי כדי לדבר רגיל ויש לי יותר מדיי עקרונות בשביל לצרוח.
"ג'..ג'ספר" אני פולטת בנשימה אחת.
הוא הסתכל עליי כאילו התעוררתי מהמתים .
"אני .. אני .. אני מצטער. אלכס אני כל כך מצטער."
הוא התחנן לסליחתי, אבל עדיין לא הבנתי על מה, ג'ספר הפסיק לתפקד ופשוט הסתכל עליי מלמעלה והמשיך למלמל עד כמה שהוא מצטער. אז אדם תפס פיקוד,הוא בא והתיישב מול עיניי.
"תעצמי עיניים" גם הוא לחש, גם הוא חלש מדיי .
עצמתי את עיניי וחשתי בידו מתעטפת סביב החרב,
ואז בהרף עיין תפס אותה בחוזקה, סובב על מנת שיוכל להוציא ושלף את החרב החוצה. פשוט ככה. הכל נגמר, כל מי שהייתי כל מה שהשגתי לעצמי, כל החיים בקודמים שלי, נגמרים ב.. אותו הרף עיין של שליפת החרב .

אני מפסיקה, כי לא יכולתי לשאת את זה יותר . אני כבר לא ביער שמול הבית הקודם שלי ,
אני בחדר שלי, בבית הספר, על הרצפה נשענת על הדלת .
הפנים שלי כבר היו מוצפות דמעות שרק המשיכו לזרום.
הייתי חייבת להתרחק.
נזכרתי .
נזכרתי בהכל .
נהרסתי מחדש.
אבל אין ברירה.
ככה זה חיים כמו מעגל שלא נגמר לעולם.
למזלי, או אולי לא למזלי החיים שלי הולכים להיגמר בקרוב.