קטע קצר לפני המוות

אני רק רוצה שתבינו, לא יכולתי לפעול אחרת. כל אחד מכם היה עושה את מה שאני עשיתי. אתם אולי מדברים על זה שכל הבנות שהאסון הזה קרה להן צריכות "להיות חזקות" ו"להלחם בזה", אבל… במה כבר יש להלחם? בזיכרון שלי? אין, אין, אני לא אשכח את זה, לא משנה כמה נאומים פתטיים יש לכם. אני כותבת את זה כדי לא לפגוע בכם יותר מדי, ואני לא עומדת להתחרט – הכל כבר מוכן- החבל, היער, העץ. אין דרך פשוטה יותר מזה להתאבד.

אני לא הייתי שיכורה. באמת שלא. זו הייתה מסיבה קטנה ודי גרועה, אבל היא נגמרה בשעה מאוחרת למרות זאת, אז כן, הייתי סוג של "מעורפלת", אבל שיכורה לא הייתי.
אין מקום יותר מושלם לעשות את זה מאשר המקום שהוא בחר בו. חושך מוחלט. אנשים לא באים לשם. אין פנסי רחוב.
לא ידעתי שאונס קשור בחכמה.
ידעתי שהבגדים הכי קצרצרים ומינימליים הם באופנה עכשיו, אז זה מה שלבשתי. היה לי קר בלילה, ובגלל שהייתי קצת מעורפלת, הרשיתי לאיזהו איש בן עשרים לתת לי חום בצורה כלשהי. אני לא זוכרת באיזו צורה, אולי זה היה סווטשירט, ואולי אפילו נתתי לו לחבק אותי. בכל מקרה, בשלב מסויים הוא החזיק אותי חזק. ממש חזק. ואז הרגשתי את החולצה שלי לאט לאט יורדת.
ניסיתי לצרוח, אבל איש לא היה שם כדי לשמוע אותי. ניסיתי לברוח, אבל הוא היה חזק יותר ממני.

מצאתי את עצמי על הרצפה ברחוב כשהשמש רק התחילה לזרוח. בשניות הראשונות הרגשתי בסדר, יחסית… לפני שהתודעה שטפה אותי בכל מה שקרה אתמול. הבזקים של תמונות חלפו בראשי – צרחות, מכות, אפילו דם. כנראה התעלפתי באמצע. רע מאוד. אם לא הייתי בהכרה, הוא כנראה עשה בי מה שרצה.
חזרתי הביתה. לא היה אף אחד בבית, וכנראה אפילו לא שמו לב שנעדרתי. לא בכיתי. התיישבתי על המיטה שלי וכיסיתי את הפנים שלי בידיי, אבל לא בכיתי. תכננתי איך להתאבד, אבל לא בכיתי.

והנה, עכשיו הכל מוכן. אני מסיימת את הפתק הזה ומסיימת כאן. אולי אחרי זה יהיה לי טוב יותר. אל תעצרו את הבחור ההוא. שיהיו לו חיים ארוכים עם הודעה שלו של מה שעשה. אני בחרתי לא לחיות עם התודעה הזאת, בניגוד אליו.
להתראות.