בתוך הפחד – חלק 1

היא הסתכלה עלי במבט נוראי, כאילו היא עומדת לבכות, אבל במקום לבכות היא השתטחה על הרצפה, ואני? אני לא ידעתי מה לעשות. היתי אז בן שמונה, את אבא לא ראיתי כבר הרבה זמן ואת הפעם האחרונה שהיא היתה עם פצע על הפנים כבר שכחתי, מאז שנולדתי היתי רגיל לראות אותה חבולה והשינוי שחל בה מאז שהוא לא נמצא הצליח להחדיר בי קצת שנאה אליו, למרות שעוד לא ידעתי שזה היה הוא, פשוט תמיד הוא היה שם, ותמיד היא היתה פצועה, ושהוא כבר לא נמצא, אפילו ראיתי על פניה חיוך.
אמא שלי, שכבה שם ואני חסר אונים מסתכל במבט מפוחד, במבט לאחור אני מרגיש קצת מטומטם, מה עבר לי בראש שעמדתי שם, מולה, בלי להזיז אפילו את האף, ואז היא פתחה את העינים, ביקשה מים בקול חלש, ניגשתי למטבח, הוצאתי כוס ופתחתי את הברז, המים פתאום נראו כאילו ירדו מהברז בהילוך איטי, כמו בסרט, כשהכוס התמלאה והגשתי אותה לאמא היא כבר הצליחה לזחול לספה, היא ביקשה את הטלפון והתקשרה לאיזה אחד, עומר, היא ביקשה ממנו לבוא, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את עומר, גבוה, עם עניים חומות ושיער שחור קצוץ, קצת כרס והוא היה לבן, כמו איש שלג, הוא תפס לאמא את היד ואמר שהכל יהיה בסדר, באותו רגע הכל התבלגן לי בראש, מי זה זה, שעומד לי בבית ונוגע באמא שלי, זה שנכנס לפה כאילו זה הבית שלו ואפילו לא תרח להסתכל עלי מהרגע שנכנס.
הוא עזר לאמא להגיע למיטה ואז יצא מהחדר שלה, הוא התכופף אלי, הושיט לי את היד, "אני עומר" הוא אמר, נגעתי לו ביד אבל לא הוצאתי מילה, "זה בסדר שאני אשאר פה קצת?" הוא חייך, המוח שלי כאילו דרש שאגיד לו שממש לא, מה הוא עושה לי בתוך הבית, מה הוא חושב שהוא "יכול להישאר פה קצת" מה אין לו בית? אין לו ילדים? מה הוא רוצה ממני? אבל במקום כל זה הפה שלי הוציא רק "כן", הוא התרומם ונראה יותר גבוה ממקודם. ניגשתי לחדר שלי ומפה לשם כבר היה אור, כבר היה בוקר.