"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק עשירי
פרק 10 – אוהב אותה יותר מדי
הלכתי לכיוון השולחן שבו הוא ישב, צעדיי חוששים במעט, אך אני עדיין נחושה בדעתי.
"היי," קולי רעד, נעמדתי מולו. מבטו חקר אותי באיטיות, לא מחסיר פרט.
"תפסיק." פלטתי, עיניי מתמלאות דמעות. שנאתי שבני אדם העבירו את מבטם עליי בסוג של חקירה.
"אחות קטנה." הוא אמר ברכות, ידיו מושטות לצדדים, הוא ציפה שאכנס לתוכן ואחבק אותו בחוזקה, ולמרות שבאמת רציתי לעשות את זה עצרתי בעצמי והתיישבתי על הכיסא שמול הכיסא של ליאור.
"אוקיי…" הוא מלמל והתיישב על הכיסא, מבטו נעוץ במבטי. השפלתי את מבטי אל הרצפה, עיניי מוצפות דמעות מלוחות. הפגישה עם ליאור הציפה בי זכרונות, ולא בהכרח זכרונות טובים.
"למה חזרת?" פלטתי והרמתי את מבטי, נועצת את מבטי בעיניו. אני לא אשבר. אני לא אבכה מולו. אני לא אראה לו כמה סבלתי אחרי שהוא עזב.
"אלה היו רק שנתיים, אני בטוח שכלום לא קרה." אמר בחוסר סבלנות, חייכתי חיוך מריר,
"גרתי איתה במשך שנה וחצי. לפני חצי שנה עברתי לגור אצל אבא." אמרתי במרירות, נותנת לדמעה מלוחה לזלוג על הלחי הימנית שלי. לעזאזל. טעות מרה.
"אבל אמרתי לך לעבור לגור אצלו מיד אחרי שאני הולך. למה נשארת אצלה?" ידו שהייתה מונחת על השולחן התאגרפה לאגרוף, מבטו כועס.
"לא יכולתי לעזוב אותה." לחשתי, הדמעות לא חודלות לזלוג על לחיי. מבטי היה מושפל. הייתי מובכת מכך שלא עזבתי מיד לגור עם אבא.
למה נשארתי במקום בו התעללו בי והתייחסו אלי כאל משרתת?
אמא שלי הקימה משפחה, הכרתי את בעלה. הוא היה אפילו יותר גרוע ממנה…
הוא הגבר היחיד שגרם לי לפחד בכל חלקיי גופי. הוא תמיד היה שם, בסיוטים שלי, עם אמא שלי.
~~~
"טיפשה קטנה, את באמת חשבת שתוכלי לברוח לאבא שלך? זה הבית שלך." הוא התקרב אלי, מבטו מאיים, אך חיוך משחק על שפתיו. הילדים היו בגן, אמא שלי הייתה בעבודה, ורק אני והוא היינו בבית. עדיין הייתי עם תיק בית הספר על גבי, ועוד לפני שהוא הספיק בכלל להסתכל עליי הדמעות צרבו בעיניי. שנאתי להיות איתו לבד בבית, מה שקרה לפחות שלוש פעמים בשבוע.
"אני צריכה ללכת להכין שיעורים." בלעתי את רוקי ורצתי לכיוון חדרי. הייתי אז בת חמש עשרה בלבד, הייתי מפוחדת עד מוות מאותו הגבר שלא ריחם עליי.
"בואי הנה!" הוא צעק, צעדיו נשמעו במסדרון, בזמן שאני סגרתי את הדלת ונשענתי עליה. לא היה לי מפתח לחדר.
הדמעות זלגו על לחיי, נשימתי הייתה מואצת.
הדלת נהדפה, וכך גם גופי. נפלתי על הרצפה, אנקת כאב נפלטה מפי וידיי עלו אל ראשי ואחזו בו. הוא פעם בכאב, הרגשתי את עצמי מתקשה לנשום.
"פעם הבאה אל תברחי ממני, מתוקה." שמעתי את קולו מעליי, ולפתע הרגשתי אותו נשכב עליי. ידיו מיששו את גופי. ניסיתי להדוף אותו רחוק ממני, אך הוא היה כל כך כבד, וראשי עדיין הלם מהמכה במהירות.
"את שלי, תום." הוא אמר ברוע ופיזר נשיקות רטובות לאורך צווארי.
~~~
"למה לא?" הוא שאל, קולו התרכך. מבטי היה מושפל והדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי.
"היא אמא שלי." לחשתי בקול רועד,
"אבא לא קיבל אותי. הוא חזר ואמר לי שזו אמא שלי, ויום יבוא והיא תקבל את הטיפול שמגיע לה, אבל שאני לא אעזוב אותה. אני נשבעת, הוא עצם את העיניים בכל פעם שהיא פגעה בנו." לחשתי בכעס, מרימה את מבטי אליו ומבטי בעיניו העצובות,
"הוא אהב אותה יותר מדי."
***
היי, אני ממש מתנצלת על הפרק הקצר, אבל אני מבטיחה שבימים הקרובים אני אעלה פרק פיצוי.
אוהבת! 3>
תגובות (2)
שמע ישראל… הוא אנס אותה הבן זונה
אמאללהה איזה גועלל הוא וואי תום מסכנה שלייי