הערפד, הקנטאור ואיש הזאב- פרק 2

מתוך המקרר יצאו בריחוף נמוך מעל הרצפה שלושה רובוטים אדומים עם מבט אכזרי בעיניהם.
הם החזיקו אקדחים בידיהם הרובוטיות, וריחפו אל מחוץ לדירה ויצאו החוצה. הם ירו בכמה אנשים.
"הצילו!!" הם צעקו כשהם ירו בהם בבטנם והם מתו על הרצפה. הם חיפשו איזשהו חפץ שנמצא אצל בן אדם, חפץ.. שהם צריכים.

– הדירה שלי, שעה: 15:21:
פתחתי את הדלת ונכנסתי אל תוך הדירה.
"סיירוס, תעביר מיד מערוץ הסוסים!!" אמרתי עד שקלטתי שסיירוס לא נמצא.
"מה זה?" שאלתי בפחד, מחפש נואשות את כולם "איפה כולם?"
שתיקה.
לא היה אף אחד בבית.
לפתע, ראיתי את הפתק שסיירוס השאיר על השולחן.
קראתי אותו בפחד כשזיעה נוטפת על לחיי במהירות.
"לגדי היקר," קראתי "אני, לוק ורוי יצאנו לממלכת פורארה.
זה מצב חירום!
חוששים בממלכת פורארה להשמדת המגן הגדול על ידי החיילים של רוג'ר הגדול, ואז הם יוכלו להשמיד את העולם! היינו צריכים להגיע לשם בדחיפות!
בבקשה על תלך לממלכת פורארה, מסוכן מדי שם עכשיו!!
בכבוד רב, סיירוס."
לפתע, הסתכלתי דרך החלון וראיתי את הרובוטים הורגים עוד ועוד אנשים וילדים תמימים.
קפצתי מהחלון שבקומה 6 בבניין עד לרצפה, והוצאתי אלה מהתרמיל שעל גבי והנפתי אותה באיום על הרובוטים.
"אל תזוזו!!" צרחתי.
הרובוטים הרימו ידיים. לפתע, מבט זדוני עלה בעיניו של אחד מהרובוטים.
הוא לקח בקבוק שתייה מזכוכית שהיה על הרצפה וזרק אותו על הרגל שלי, ואני נפלתי על הרצפה. הרגל דממה.
הרובוטים דחפו אותי לפינה.
הם כיוונו את האקדחים שלהם לכיווני.
הייתי ללא מוצא.

הרובוטים עמדו לירות בי באקדחים שלהם, וזה מה שהם עשו.
אבל האקדח שירה בי לא היה אקדח רגיל, זה היה אקדח הרדמה. הם.. היו צריכים אותי. אבל.. למה?
עמדתי לענות לי על השאלות, אבל לפני שעוד הספקתי לחשוב על התשובה, עצמתי את עיניי ונרדמתי..

כשהתעוררתי ראיתי שאני בתוך מבנה גדול וסגור. המפקדה של הרובוטים. היא בעצם הייתה חבויה בכדור הארץ כל הזמן! בגלל זה לא הצלחנו אף פעם למצוא אותה, כיוון שהסורק לא סורק את כדור הארץ!!
ניסיתי לרוץ, אבל נתקעתי בסורגי ברזל.
הייתי בתוך כלוב שנמצא בגובה של יותר מ- 7 מטרים.
"הצילו!!" צרחתי, מנער את הכלוב בחוזקה. מיואש. הצרחות היו סתם לשווא. אף אחד לא שמע אותי. טוב, כמעט אף אחד.
"זה לא יעזור לך!" צחק בקול זדוני אחד הרובוטים. מסתכל על השעון הדיגיטלי הגדול שהיה על התקרה, מורה על השעה. השעה הייתה 16:46.
"הוא אמור להגיע בכול רגע!" צחק רובוט אחר
"מי אמור להגיע?" שאלתי בזעם
"מה זאת אומרת מי יגיע?" שאל בצחוק עוד רובוט "השבוי".
מבט כועס וזועם היה בעיניי. הסתכלתי על הרובוטים. רציתי לרצוח אותם, אבל לא יכולתי. ידעתי לאיזה שבוי הם מתכוונים, אבל הם עדיין הסבירו לי. סתם כדי להתגרות בי.
"מביאים את השבוי שמחזיק את הנשק היחיד שיוכל להרוס את המגן הגדול!" צחק הרובוט
"סיירוס" אמרתי.
לסיירוס יש טלפון. אולי אתקשר אליו, אזהיר אותו שבעוד שעתיים בערך עומדים לנסות להרוס את המגן הגדול.
הקשתי את המספרים במהירות, ולא חיכיתי לצלצול הטלפון. פשוט התחלתי לצרוח:
"סיירוס! המגן הגדול! עומדים להרוס אותו! בעוד שעתיים בערך!!" אבל אז גיליתי, שאין קליטה.
"אין קליטה כאן!!" צחק רובוט ושאר הרובוטים הצטרפו אליו וגם צחקו.
מבט זועם עלה בעיניי.
הייתי חייב לעשות משהו. אבל.. מה?