שפתיים רכות

אני לא בטוחה מה גרם לי לנשק אותו, אני רק זוכרת כמה קרובים היינו ושחשבתי 'למה לא?'.
השפתיים שלו היו רכות, כמו עננים וידעתי שגם אם זה יהרוס הכל, זה היה שווה את זה, כי אני חוששת שהייתי משתגעת אם הייתי מבלה עוד יום בתהיה אך זה לנשק אותו.
כמה חבל שהנשיקה ההיא לא נמשכה לנצח, אבל אני מניחה שלנשום זה גם חשוב, או לפחות חשבתי כך עד שנישקתי אותו והבנתי שאני זקוקה לו כמו שאני זקוקה לחמצן ואפילו יותר כי בלי שפתיו על שפתיי, אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לנשום.
"אני…" אני לא בטוחה מה לומר, אז אני בוחרת באפשרות הפשוטה ביותר, אני בורחת. "אני אלך לבדוק מה עם התה."אני אומרת, ולפני שהוא יספיק לומר משהו אני כבר נמצאת במטבח, גבי שעון על הדלת ואני לא בטוחה מה יקרה עכשיו.
בסופו של דבר, אני נרגעת מספיק בשביל להוריד את הקומקום מהכיריים, אבל רק בשביל שהשריקה המעצבנת תפסיק.
אני לא יודעת מתי הבחנתי בזה, אבל הוא עמד בפתח הדלת, החלטתי פשוט להכין לעצמי תה, בעיקר בשביל שיהיה לי עם מה להעסיק את הידיים.
"אתה רוצה לשתות משהו?" אני שואלת, אך לא מסתובבת לעברו, בעיקר כי אני לא יודעת איך הוא יגיב.
הוא לא אומר דבר פשוט מתקרב אליי ולפני שאני מבינה מה קורה, אני מביטה אל תוך עיניו, ואנחנו כל-כך צמודים שאנחנו נושמים את אותו האוויר.
אנחנו עומדים כך זמן מסוים, אני לא יכולה להגיד לכם בדיוק כמה, ואז הוא רוכן מעט אליי ומנשק אותי.
היא עדינה בהתחלה, אתם יודעים, ואז כאשר אנחנו מגיחים לאוויר והוא מבין שאני לא בורחת לשום מקום, היא נהיית פראית, כמעט נואשת, כאילו השפתיים שלי הן אוויר והוא לא יכול לנשום.
אני מוצאת את עצמי יושבת על השיש בתוך שניות מהרגע בו עינינו נפגשו שוב, ירכיו נעוצות בין ירכיי כטריז, לא הפסקנו להתנשק אפילו לשנייה, אפילו לא בשביל לקחת אוויר.
אני מתנתקת ממנו אך ברגע שהוא מביט בי אני שוכחת למה התנתקתי ממנו, עיניו היו עצובות כאילו הוא ידע שזה טוב מכדי להיות אמיתי.
"את רוצה שנפסיק?" אני שואל ומתחיל להתרחק ממני, אך אני לא נותת לו אני תופסת בחולצה שלו ומושכת אותו בחזרה אליי.
"לא." אני אומרת אל בין שפתיו."אני פשוט חושבת שכדי שנחליף תפאורה."
ומה שקרה אחרי זה, ובכן, זה לא עניינו של איש.
כל שאני יכולה לומר זה, שהידיים שלו היו בשערי ובגדיו על הרצפה בחדרי.