המלחמה: פרק 7
"אודליה! מה את עושה כאן?" שאלתי בפליאה והיא הסתובבה מלהביט מחוץ לחלון הקטן של חדרינו וחייכה אליי את החיוך הייחודי שלה.
"דרשתי להשתחרר כדי להצטרף אלייך, כשנגמרו הגיוסים שדרך אגב עברו בהצלחה רבה בזכותי לא היה להם מה לעשות איתי יותר אז ביקשתי לעבוד תחת פיקודך. אז הנה אני כאן!" היא אמרה ואני רצתי לחבק אותה חזק.
"אני לא מאמינה שאת כאן!" קראתי בקול וחצי צחוק, קטיה הביטה ברוזה בחשדנות.
"אני שמחה שיש מישהו כאן שילמד את איזבלה שלנו קצת קסם, איך הכל מתקדם?" היא שאלה ואני חייכתי והתרחקתי ממנה קצת.
"מצוין, קטיה מלמדת אותי הרבה לחשים חדשים ואני והצוות שלי יוצאים עוד כמה ימים לחזית." אמרתי ועיניה של אודליה נפערו לרווחה.
"מה?!" היא שאלה ועיניה הבזיקו לרגע באנרגיה האדומה שאפיינה את כוחה, קטיה הפרידה בנינו כשזה קרה כמגנה עליי מהאדם שהכיר אותי הכי טוב.
"אודליה." היא אמרה בקול רציני ועמוק ועיניה שבו שוב לצבען המקורי.
"זה לא מקובל עליי איזבלה, את בשום פנים ואופן לא יוצאת לשם." נראה שהיא לא מודאגת רק לשלומי.
"את לא מחליטה עליה אודליה, היא תצא אם תרצי או לא." אמרה קטיה ואני לא ידעתי אם להתערב בעימות הקטן שלהן, נראה שהן מכירות מהעבר ולא אוהבות אחת את השניה.
"אל תתערבי בזה יקטרינה, פעם אחרונה שניסית לעשות משהו כזה איבדנו את לודוויג." היא אמרה וקטיה חשקה את שיניה ולסתה התהדקה.
"התגברתי על זה אודליה, הגיע הזמן שגם את." אמרה ואני צעדתי אחורה לכיוון הקיר.
"אני לעולם לא אשכח, ועכשיו את מנסה להתקרב לאדם היחיד בעולם הזה שנשאר לי מהם! הכל בגללך!!" היא צעקה ועיניה שוב הפכו לאדומות.
"את יודעת שזו לא הייתה אני! אני ניסיתי כמה שיותר להגן עליהם, זה היה חזק ממני!" צעקה קטיה, היא הכירה את הוריי ואודליה, היא הייתה אמורה להגן עליהם ביום שמתו.
"די!" צעקתי ושתיהן השתתקו ופנו אליי. "אני מחליטה על עצמי!" צעקתי שוב והבטתי חטופות בכל אחת מהן. "אודליה אני יוצאת לשם! אני הולכת לנקום את מות הורי, וקטיה. איך העזת לא לומר לי שהכרת את הוריי וכנראה גם אותי!? אין לך את הזכות למתוח ביקורת על אודליה שהייתה שם בשבילי כשכל העולם שלי קרס עליי!" תפסתי תיק והתחלתי לדחוף פנימה בגדים ועוד חפצים שהיו לי בחדר המינימליסטי שלי ושל קטיה.
"מה את עושה איז?" שאלה קטיה ואני דחפתי עוד חולצה לתיק.
"אני עוברת למשרד שלי, יש שם מיטה ואני לא רוצה לראות אף אחת מכן עד שאחליט אחרת. קטיה את משוחררת מהמטווחים והאימונים עד הודעה חדשה, אודליה אני אדבר איתך כשאתפנה לזה. בנתיים תפתרו את מה שזה לא יהיה שיש בניכן בלעדיי!" אמרתי ויצאתי בסערה מהחדר אחרי שכל החפצים שלי נארזו בתיק הגדול, צעדתי במדים המלוכלכים שלי לכיוון המשרד שהקצו לי.
"רב סמלת איזבלה, מה את עושה כאן?" שאל אותי אחד מחיילי הפלוגה שלי כשעבר ליד דלת המשרד הפתוחה שלי, ישבתי בכיסא שלי והשענתי את ראשי על ידיי.
"רק עובדת קצת, תחזור למגורים יש לנו עוד הרבה אימונים מחר חייל טום." אמרתי והוא הינהן ופנה לדרכו, נשענתי לאחור בכיסא המשרדי שלי ונשמתי עמוקות.בהינף יד סגרתי את הדלת והדלקתי את המנורה השולחנית שלי שעפפה את החדר באור צהבהב עמום.
'די לחשוב על זה איזי.' אמרתי לעצמי כשהמחשבות על יום מות הוריי עלה שוב למוחי, קמתי ונשכבתי על ספה קטנה שהייתה במשרדי. המדים שלי לא נוחים לשינה והם מתחו את עורי וגרמו לי להתהפך עד שהחלטתי להוריד אותם ולהישאר רק בגופיה שלבשתי מתחת והתחתונים שלי.
אור בוקר הסתנן מהחלון הגבוה בקיר הנגדי והאיר את פניי בחמימות, שיפשפתי את פניי והתמתחתי. לבשתי בגדים חדשים ואת המדים שלי, אני אולי אלך לחדר האוכל ואקח קצת מים כדי שאוכל לצחצח את שיניי. ברגע שראיתי כמה מסמכים על השולחן שלי הבנתי שיש לי הרבה מה לעשות לפני שאוכל להתחיל את היום שלי, ישבתי בכיסא המשרדי וסידרתי מחדש את השיער שלי בקוקו גבוה כרגיל. חתמתי על כמה מסמכים חסרי חשיבות ואז לקחתי נייר רשמי והתחלתי לכתוב הסדר חדש על הפגנת חיבה בפומבי בבסיס, אחרי שסיימתי עם הניירת קמתי ממקומי והעברתי את הכל למשרד של רב סמל ראשון ג'יימס.
"עובדת כל הלילה?" שאלה אחת מהמזכירות של ג'יימס, חייכתי לה חיוך עייף והנהנתי.
"תודיעי לו שיש לי מסמכים בשבילו, יום טוב." אמרתי בחיוך והיא השיבה לי חיוך בתגובה. הלכתי לחדר האוכל שבו היו רק כמה אנשים ואכלתי בשולחן לבדי, כשסיימתי חזרתי למשרד שלי והתשכתי לעבוד על עוד חלקים מהתפקיד שלי עד שדלת המשרד שלי נפתחה בעוצמה וארנולד עמד בפתח מתנשם בכבדות.
"חיפשתי אותך בכל מקום!" הוא כמעט צעק ואני קמתי מכיסאי אליו.
"מה קרה?" שאלתי אותו ופאניקה בקולי, הוא הביט מסביבו וסגר את הדלת מאחוריו.
"את לא היית בחדר שלך וגם קטיה לא, חשבתי שכבר שוטטת ליער ונהרגת איז. אל תעשי לי את זה! אני לא יכול לא לדעת שאת בסדר." אמר ותפס את פניי בידיו, הוא העביר יד אחת על לחיי ואחרת בשיערי ואז הצמיד אותי אליו בחיבוק.
"אני בסדר ארנולד, אני בסדר." אמרתי וחיבקתי אותו, הוא נשק לקודקוד ראשי והשעין את סנטרו עליו.
"את הוכלת להישאר כאן כל היום?" שאל ואני הבטתי לתוך עיניו העינבריות שתמיד היפנטו אותי.
"כן, אכפת לך לאמן את כולם היו?" שאלתי והוא הינהן "שיחררתי את קטיה מהאימונים אבל תביא לה את זה ותגיד לה לעבוד על לחימה בנשק." אמרתי וכתבתי מהר פתק שיביא לה.
"בבסדר, אני אבוא לכאן בהפסקת הצהריים טוב?"
"טוב." אמרתי ונישקתי את שפתיו בחטף, הוא תסף את ידי ומשך אותי לנשיקה ארוכה.
"נתראה." אמר בחיוך.
"נתראה." אמרתי והוא יצא מהמשרד סוגר את הדלת אחריו.
"איזה חמודים, ממש מחליא אותי." שמעתי את הקול המוכר והמצמרר מאחוריי.
"לך מכאן יצור שכמותך." אמרתי והסתובבתי אליו, הוא ישב בכיסא המשרד שלי ושיחק עם עט שנח על השולחן עם הציפורניים הארוכות שלו.
"לא ככה מתנהגים לאורחים איזבלה, הורייך לא חינכו אותך טוב מזה?" התזכורת של הוריי גרמה ללסתי להתהדק וחשקתי את שיניי.
"אלא אם אתה כאן לומר לי מה אתה רוצה ממני אני צריכה לבקש ממך ללכת, אני מאד עסוקה כרגע." אמרתי והוא חייך חיוך מזוויע.
"רק באתי לומר לך שכדאי לך לנצור כל רגע עם אודליה, היא מאד… אימפולסיבית." אמר וגיחך בקול צרוד שהעלה בגבי צמרמורת וזיעה קרה ירדה במורדו.
"תודה על זה, אני אזכור להבא להוקיר את אלו שקרובים אליי." אמרתי והחיוך ירד מפניו.
"תיזהרי במה שאת אומרת ילדה, הורייך לא היו נהנים לשמוע על כך. נתראה בקרוב ילדה קטנה, אני אהנה בפגישה הבאה שלנו." אמר ונעלם בענן שחור כפחם.
"גם אני." אמרתי בלחישה לעצמי וחיוך על פניי, אני אהרוג אותו בפעם הבאה שאראה אותו.
תגובות (0)