האור שבקצה המנהרה פרק 3

בפרקים הקודמים: זה היה היום שבו שאלתי את אמא שלי רשות. התשובה הייתה כפי שדמיינתי, "לא". התחלתי לכעוס עליה ועל מה שהיא עושה לי. לדקה אחת הסכמתי איתה, שיכול להיות שאני לא אצא בחיים, אבל בדקה האחרת שמעתי לחשושים מהחדר של אמא שלי, שמעתי שהיא מסתירה ממני משהו בעיר. הייתי חייבת לברוח מהבית.

אור בקצה המנהרה: פרק 3.
זה היה בוקר כמו כול הבקרים, קמתי צחצחתי שיניים סידרתי מערכת ואכלתי.
כמו כול בוקר, אמא מתחילה לדבר בטלפון בלי הפסקה. אבל שיצאתי מהמבטח, לא בדיוק יצאתי… התחלתי לעקוב אחריה מאותו יום. שיצאתי מהמבטח, היא התחילה לדבר: "כן, היא יצאה מהמבטח." "על מה רצית כבר לדבר איתי?!". "אני מבינה שזה חשוב אבל אני לא יכולה להחזיק אותה לתמיד בבית, היא תעזוב אל העיר בשלב כלשהו". "אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לעקב אותה מהעיר, מבטיחה". ברחתי.
הייתי עייפה ורעבה. כולם צחקו עליי כי באתי לבית ספר בפיג'מה, והמורה שלחה אותי הביתה.
באותו זמן אמא הייתה בעבודה, היה לי זמן לתכנן את הבריחה שלי. התחלתי לארוז, אבל באמצע שמעתי דפיקה בדלת, שאלתי מהחדר: "מי שם?" תוך כדי לחץ. זה היה נשמע כאילו אותו איש שדפק על הדלת ברח אחרי שהוא שמע אותי. פתחתי את הדלת, וראיתי פתק. כתוב עליו: "ליליין,תפתחי." ידעתי שזה לאמא שלי, אז בלי היסוס פתחתי את הפתק. בפתק היה כתוב: "אני מחכה לך היום בשבע וחצי בערב בעיר ברחוב קדושים." "תמציאי תירוץ כדי להרחיק את הילדה".
ישר ידעתי שה "ילדה" זו אני. לא משנה מה, אני לא אלך עם אמא שלי לשום מקום. החלטתי לבוא לפגישה במקומה, הייתי רוצה לראות מה יש לאותו האיש להגיד. חזרתי לחדר לארוז, שוב נשמעה דפיקה דלת. הפעם לא שאלתי פשוט רצתי לפתוח. ראיתי איש שם מכתב וכשהוא ראה אותי, הוא פשוט ברח. הוא ידע שהתוכנית שלו ושל אמא שלי בסכנה. כי קראתי את הפתק במקומה. אבל לי לא היה אכפת, אמא שלי משקרת לי. החלטתי לא ללכת. משום מה…
אמא שלי חזרה הביתה, שאלה אם שליח בא לכאן עם ה"דואר" אמרתי לא. שמרתי את הפתק והמכתב אצלי במיגרה. לא רציתי שהיא תלך לעיר בלעדיי. שאלתי את אמא: "מה את צריכה שיבוא לכאן?" היא ענתה לי: "אממ… זה לא עניינך". התחלתי להתעקש ולצעוק עליה. אבל היא לא אמרה לי את האמת. חזרתי אל החדר נעלתי את הדלת. והלכתי "לישון".