מחרימי הרגשות – פרק 3

פקחתי עיניים רועדות, חרד לקראת הגילוי מי אני עכשיו.
הרגשתי כאילו כל הגוף שלי התמלא במי קרח קפואים. רעדתי מרוב הקור שהכביד עלי.
"בוקר טוב?" שאל ריצ'רד.
"בוקר?" שאלתי. "עכשיו בוקר?"
אפילו הקול שלי היה שונה.
אומנם דומה לקול שלי, אבל קצת יותר מחוספס. קול לא מלוטש.
הרגשתי כאילו אלפי נמלים צועדות לאורך הרגל שלי.
"אני נראה שונה?" שאלתי.
"טוב, ברור, אתה נראה כמו נער בן חמש-עשרה." אמר ריצ'רד.
"ועדיין, הכוונה היא, השתנה לי המראה במשהו שלא סביר שיהיה לי?" שאלתי, בקול לחוץ בהרבה ממה שתכננתי שיהיה לי.
"הסתכל בעצמך." הוא אמר.
ניסיתי להתיישב מהמיטה שעליה שכבתי, אבל הרגשתי סחרחורת כבדה מידי.
ריצ'רד תמך בי, בזמן שאני דידיתי לעבר המראה.
…
השיער שלי היה קצר יותר, בצבע כהה יותר, על גבול השחור, במקום החום השוקולדי שהיה לי לפני.
בשולי קשתית העין שלי היו שברים של ירוק, במקום החום השתלטני ששלט בעיניים שלי לפני כן.
הייתי נמוך יותר, ושרירי הרבה פחות. העור שלי הבהיר ואולי זה רק אני, אבל היה נדמה לי שגם האף שלי התכווץ.
המוח שלי כאב כאילו נאפה במיקרוגל.
"אז?" שאל ריצ'רד.
הורדתי את החולצה השחורה החדשה שהלבישו אותי בה.
שום קוביות בבטן. הקוביות שפיתחתי אחרי הרבה זמן.
"אני צריך ללכת מחדש למכון הכושר." אמרתי.
"כנראה." אמר ריצ'רד.
"אז זהו זה?" שאלתי. "עכשיו אני מוחדר לבית הספר ההוא?"
"כן." אמר ריצ'רד. "אתה תאלץ ללמוד שוב מחדש."
"זה החלק הגרוע, נכון?" שאלתי.
"לא." הוא אמר. "אתה קודם כל תיתן לי הסבר מפורט על מה שחושב בן הנוער הממוצע שם. אחר כך, נעבור לשלב הבא."
"בסדר." אמרתי. "אבל אל תשכחו את ביטול המיסים, ואת המשכנתא."
"ואת החלקה על הירח?" שאל ריצ'רד.
"אני אוותר על זה עכשיו." אמרתי בחיוך.
"יופי." אמר ריצ'רד, והושיט יד כדי ללחוץ את שלי.
לחצתי את שלו.
"תענוג לעשות איך עסקים." הוא אמר לי.