אלה

היא הייתה אלה.
לא מן הסוג אליהם מתפללים באולמות של כנסיות או בתי כנסת, מבקשים ממנה טובות ונסים, זה היה חסר טעם גם אם היו עושים זאת, לא היה לה כוח להציל אפילו את עצמה.
לא היו לה מאמינים שיכולים למלא אולמות כדורגל שלמים, היא הייתה אלה בעיני בלבד וזה היה מספיק.
הייתה לה דת משל עצמה, כזו שאיש חוץ ממנה לא ידע עליה, כזו שאיש לא יוכל להעיר לה שהיא מקיימת לא נכון, משום שהיא הייתה שלה ושלה בלבד.
המקומות הקדושים לה היו קיימים בכל מקום, כל מקום המלא בזיכרון כלשהו, אפילו בכואב ביותר, היה קדוש עבורה, משום שזה חלק מהעבר של אחד ועתידו של האחר.
לא היו טקסים מיוחדים בדתה, רק תודה על החיים, היא הודתה על כך גם כשהחיים היו כמעט בלתי אפשריים, משום שהיא האמינה שגם המעט ביותר היה עדיף על לא כלום.
היא חקקה כל זיכרון טוב, אבל לא הדחיקה את הרעים, היא האמינה שזה הכול חלק מן החיים, שהטוב, הרע והבסדר, כולם חשובים, ושהחיים לא היו מתקיימים בלי אחד מהם.
היא הייתה מיעוט, זה תמיד היה ברור, ואנשים לא אוהבים מיעוטים, זה הצטרף או היכחד, והיא לא יכלה, משום שהיא ידע שהיא תאבד את כל מה שחשוב לה אם היא תצטרף אליהם, שהיא תאבד חלק ממנה ככול שזה יימשך, שלא יישאר ממנה דבר בסוף, לא ממנה ולא מדתה.
זה לא היה חשוב באיזו אפשרות היא תבחר, כולן יביאו אותה לסוף.
היא בחרה להיכחד, משום שהיא ידע שכך לפחות, היא תמות כפי שהיא חייה, מודה על מה שהיה ועל מה שיהיה, אם כי לה עצמה, לא נותר למה לחכות, אך היא ידע שיהיו אחרים ושהיא לא תהיה האחרונה, בדיוק כפי שהיא לא הייתה הראשונה.