אבן הסבלנות
אבן הסבלנות
יום אחד כאשר הייתי במצב רוח ירוד במיוחד,
החלטתי לצאת לטיול,לבד,
בא לי להיות בעצמי ורק עם עצמי.
חשבתי וחשבתי,לאן אלך, רציתי מקום חדש ,לא מוכר,
רציתי מקום בלי אנשים מסביב, אולי רק עצים ואבנים,
לאחר מחשבה מעמיקה בחברת הקפה שלי קראתי, יש, מצאתי,
אסע לדרום, יש שם מדבר ויש מרחב ובטוח שיש אבנים, סתם,,
מה לי ולאבנים,למה דוקא הם קפצו לי לראש? תהיתי.
ביקשתי כמה ימי חופשה מהעבודה, לקחתי מעט צידה לדרך, בקבוק מים וספר ונסעתי לתחנת הרכבת.
הגעתי די מוקדם שאלתי ומצאתי שיש רכבת לישוב להב,יופי מתאים לי,
לא רחוק משם גרה חברתי שלהבת, איזה שם, מקום של אבנים ופתאום שלהבת אש,
כך האש לא תוכל להשתולל שם, תמיד האבנים יעצרו אותה, עברו מן מחשבות מוזרות בראשי,
חייכתי למחשבות.
חשבתי כבר להתקשר לחברתי, אך במחשבה שניה החלטתי לא' הרי אני רוצה להיות עם עצמי לבד.
ישבתי ברכבת ליד החלון וכל הזמן שיחקתי עם המחשבות , מידי פעם הסתכלתי החוצה ,
אל הנוף הנשקף , שקט ושלוה אפפו אותי, לראשונה מזה זמן רב הרגשתי רגועה,
נמנמתי ואז חלמתי על אבן, לא סתם אבן, אבן מיוחדת ויחידה במינה, אפורה מנוקדת בנקודות ,
מה מיוחד באבן כזאת, שאלתי את עצמי, בטח יש כמוה רבים במדבר,
ראיתי אותה בבהירות רבה וגיליתי שיש לה אוזן אחת גדולה בצד ימין,
מוזר, אוזן לאבן, אז ודאי יש גם פה, חיפשתי ולו סימן קטן של פה, אין.
פתאום שמעתי קולות, חשבתי שזה מהאבן, אבל, התעוררתי.
הגענו לתחנת להב.
ירדתי ולא ידעתי לאן ללכת, החלטתי להיכנס לקיבוץ להב ולנסות למצוא שם מקום לינה לכמה ימים,
זאת תהיה נקודת המוצא שלי משם אצא לשיטוטי.
הסתובבתי בקיבוץ, נכנסתי לחדר שרשום עליו מזכירות , ראיתי אישה גדולה ורצינית יושבת מאחורי שולחן ,סליחה, פניתי אליה, כן, שאלה והסתכלה עלי, מה אני יכולה לעשות בשבילך?
אני מחפשת מקום ללון כמה ימים, עניתי.
אין לנו כאן מלון ולא בית הארחה, יש מאהל בדווי , תשאלי שם ,
אני מוכנה לעבוד כמה שעות ביום תמורת לינה ,אמרתי.
בואי נראה, מה את יודעת לעשות? אני מזכירה, עניתי לה, אבל אני מוכנה לעבוד בכל עבודה שצריך. אבל רק חצי יום הוספתי וחיכיתי.
חכי רגע, אמרה והתחילה לחייג, דיברה עם מי שדיברה ואמרה ,יש חדר פנוי,
הסבירה לי אפוא זה והוסיפה תבואי בבוקר ואגיד אפוא צריכים עזרה.
תודה, אמרתי והאם אני יכולה לקבל גם אוכל? אני מוכנה לשלם,
את יכולה לאכול בחדר אוכל,אין צורך לשלם, את תעבדי תמורת אוכל ולינה.
הודיתי לה שוב ויצאתי. הייתי מאושרת, לינה, אוכל ועבודה ואפילו זמן לעצמי,
זה בדיוק מה שאני צריכה.בערב הצטרפתי לחדר האוכל הקיבוצי,
מבטים נשלחו לעברי, של מי זאת ומה היא עושה פה, זרות.
הלכתי לישון, מיטה פשוטה ונוחה, נרדמתי מיד, ישנתי כמו שמזמן לא הרגשתי קלה כמו נוצה,
אף אחד לא יודע אפוא אני, רק אני בעצמי לעצמי ,הרגשה נהדרת של שחרור.
בבוקר אחרי ארוחה קלה ובהחלט משביעה והעיקר עם קפה של בוקר,
הלכתי למזכירות לקבל עבודה. המזכירה קיבלה אותי במאור פנים ושאלה איך ישנתי, שמחתי,
יופי ,עניתי לה, תודה לך ,אני מאד מעריכה.
טוב, חביבתי, איך אמרת קוראים לך? לא אמרתי, אני הודיה אמרתי והושטתי לה יד להכרות רשמית.
טוב הודיה היום את תלכי לעבוד בתינוקיה, שתי מטפלות חולות והמטפלת זקוקה נואשות לעזרה שם,
מסרי לה את הפתק הזה, תישארי שם כל עוד צריכים אותך ואז חזרי לפה.
כמה זמן את רוצה להישאר כאן? שאלה המזכירה.
עוד אינני יודעת, אבל אני לא ממהרת, עניתי .
הלכתי לתינוקיה היו שם כעשרה תינוקות מתוקים,
עשיתי כל מה שביקשו ממני על הצד הטוב ביותר.
סיימתי בשעה אחת, הלכתי לאכול , הייתי חופשייה לעצמי.
יצאתי מהקיבוץ לכיוון השטחים הפתוחים, חיפשתי מקום שאין בו אנשים,
מצאתי חורש קטן עם עצים ופרחים , בדקתי כל אבן מאחורי כל שיח קטן ובין העצים
המשכתי לשוטט והגעתי לשטח ריק , כלום, כן, היו שם אבנים מכל מיני גדלים,
התחלתי לחפש את האבן שראיתי בחלום.
לאחר שעה ארוכה של חיפושים קלטו עיני מרחוק ערימת אבנים,
התקרבתי לשם, ישבתי על האדמה לרגלי גל האבנים והתחלתי לנבור בינהם,
הרמתי אבן אבן והסתכלתי בתשומת לב רבה,
עברה שעה, ועוד שעה , אני עוד יושבת בין האבנים,
לא מצאתי אבן מיוחדת, אחת דומה לשניה.
עוד מעט יחשיך, החלטתי לחזור לקיבוץ. ולחדר.
,עשיתי מקלחת מהירה לשטיפת האבק , התלבשתי והלכתי לחדר האוכל,
הגעתי בדיוק בזמן לארוחת הערב.
אחרי האוכל הלכתי לאט בשבילי הקיבוץ, התענגתי על האויר הצלול , נכנסתי לחדר , השתטחתי על המיטה ומיד נרדמתי.
חלמתי שוב את חלום על האבן , אך הפעם בחלום היו כל הנקודות שעליה היו שחורות,
התעוררתי בבהלה למה נקודות שחורות,?
התחלתי להזיע והתעוררת.
למחרת עם סיום העבוד יצאתי שוב לחפש את האבן, אפורה עם נקודות שחורות ואוזן..מוזר.
הפעם הלכתי לכיוון אחר, גם פה ראיתי ערימות אבנים, כל האבנים היו אפורות
התחלתי לנבור בהם, למצוא אבן עם נקודות שחורות ואוזן,
שעה, שעתיים, כמעט התיאשתי ואז ראיתי אותה, בדיוק אותה אבן כמו בחלום ,אפילו אוזן אחת יש בה.
החזקתי אותה בידי והתחלתי לדבר ישר לתוך האוזן שלה.
סיפרתי לה עלי ,על המשפחה שלי, על הילדות הנוראה שהיתה לי,
על העבודה המשעממת ולא מספקת שאני עובדת מחוסר ברירה, ועל הבוס הרשע שיש לי.
ואפילו את הסוד הנורא שלי, שאני סוחבת עלי שנים, גיליתי לה, ידעתי שפה רק האוזן שומעת..
אין אוזן שניה, הסוד לא יכול לצאת ממנה.
כשסיימתי לספר הכל לאבן, עטפתי את האבן בשתי ידי, כאילו לחמם אותה
או אולי שהיא תחמם אותי. שתקתי וחיכיתי ,
לא יודעת כמה זמן ישבתי שם עם האבן בידי כשאני שקועה במחשבות,
אבל הרגשתי הקלה וקלה , הרגשתי משוחררת.
עוד אני אוחזת את האבן בידי התחלתי לשמוע קולות מוזרים.
הבטתי סביב, אין פה אף אחד, רק אני והאבנים, רגע האבן שבידי, האם היא מדברת?
לא יתכן, נשמעו קולות כעין בכי, כעין יבבות ואז שמעתי כעין פיצפוצים.
האבן התחילה להתפוצץ ולהתפרק לי ביד.
כל הנקודות עפו והתפזרו סביב..
לא היתה לה סבלנות ולא כח סבל,
ואני רציתי לקחת אותה איתי כדי שתהיה לתמיד אשת סודי..
במחשבה שניה, אני כבר לא צריכה אותה, הרי היא עשתה את העבודה שלה.
עכשיו הבנתי את פשר החלום, הייתי צריכה להשתחרר.
תגובות (0)