המתנה

ישבתי על הספסל בפארק העירוני ושתיתי ברד בטעם פטל. היום היה יום יפה עם שמיים בהירים ורוח קלילה, לא היה חם מדי וגם לא קר. זה היה יום אביבי מושלם והיו הרבה אנשים בפארק; ילדים התרוצצו בכול עבר, חלק שיחקו בכדור וחלק היו עם האימהות שלהם ושיחקו על המתקנים הקטנים שהיו באזור. האימהות ישבו על ספסלים מרוחקים ופטפטו בקלילות כאשר ילדיהם מטפסים ומשחקים על המתקנים והמגלשות מולן. נשים וגברים חלפו על פניי על מסלול ההליכה בריצות קלילות כאשר אוזניות תקועות באוזניים שלהם והם לבושים באופן ספורטיבי, ראיתי גם כמה זוגות יושבים על שמיכות פיקניק ונהנים מהיום היפה.
ישבתי על הספסל והתבוננתי בכול האנשים מסביב; אהבתי להסתכל על אנשים, לבחון אותם, לשמוע אותם ולהרגיש אותם. לעיתים קרובות הייתי מתיישבת במקומות ציבוריים ובוחנת את האנשים מסביב. זה היה כמו תחביב בשבילי, זה ריתק אותי לראות את האנשים ואת ההתנהגות שלהם, סיקרן אותי להרגיש את כול סערות הרגשות שעברו בהם בשעה שהם היו שקועים בחייהם העמוסים.
התחלתי לקרוא לזה "המתנה" שלי ככול שהתבגרתי; הגיל הכי מוקדם שאני זוכרת שהבנתי שאני יכולה לדעת דברים שאנשים מסביבי לא מודעים אליהם, היה גיל 9 כאשר המורה שלי שאלה ילד מהכיתה עם פנס בעין הימנית מה קרה לו והילד ענה שהוא נתקל בדלת. הבחנתי שהוא משפיל את עיניו, פעימות ליבו האיצו מעט והדם הציף את פניו במבוכה, יכולתי לדעת בגופי שהוא לחוץ ונבוך; ידעתי שהוא משקר. לאחר מכן ילדה מהכיתה סיפרה לי שילד מבוגר מאיתנו הכה אותו.
וככה זה המשיך; התחלתי לבחון את האנשים מסביב, הייתי מסתכלת בכול הסובבים ומתרכזת בהם. הייתי מרגישה מתי מישהו מתבייש, עצוב, גאה בעצמו, משקר, אוהב, שונא, עצבני, וכועס ועוד ועוד. העברתי את גיל ההתבגרות שלי כשאני סוקרת אנשים ובוחנת אותם; זה לרוב עצר בעדי להתחבר עם אנשים כי הצלחתי לדעת מתי חברה שלי מקנאת בי או משקרת לי וזאת לא היה תחושה נעימה. יכולתי גם לדעת מתי בחור מחבב אותי ונמשך אליי וזה נתן לי גישה קלה יותר להשיג חבר; כשהייתי מרגישה שבחור מחבב אותי, הייתי ניגשת אליו בלי בעיה ומתחילה לדבר איתו- במידה והוא מצא חן בעיניי גם- הרגשתי ביטחון מלא במה שאני עושה כי ידעתי בדיוק מה הבן אדם מולי מרגיש ויכולתי להתנהג אליו בדיוק כמו שהוא אהב.
אפשר לקרוא לזה רמאות כמובן, אבל זה לא היה בשליטתי; ניסיתי ללמוד איך לשלוט בזה אבל לא הצלחתי. הייתי יכולה לדעת תמיד מה הבן אדם מולי מרגיש באותו רגע וגם אם זה נחשב כחדירה לפרטיות, נפנפתי מעליי רגשות מתחסדים כאלה מלפני הרבה מאוד זמן וכבר לא היה אכפת לי שזה יכול היה להיתפס כחטטנות.
זה היה כאילו כול החושים שלי מחודדים יותר מאחרים; יכולתי גם לשמוע קולות של אחרים ממרחק של 20 מטרים (מדדתי) כאילו הם עומדים ממש לידי, הראייה שלי היתה חדה וחוש הטעם שלי היה יותר מדי מפותח- מה שגרם לי להיות בררנית מאוד באוכל שלי- ובמגע הייתי מרגישה כול בליטה וחספוס בעור של מישהו, יכולתי לגעת באוכל מסוים בעיניים עצומות ולזהות מה זה רק לפי המגע שלו.
ישבתי על הספסל והסתכלתי על הזוג שישב מולי על שמיכה כששני סנדויצ'ים וצלחות של ירקות עומדות ביניהם; הם דיברו על הפגישה של הבחורה עם הוריהם של הבחור. שניהם היו צעירים, בגילאי 31 לפי הקמטים שהבחנתי על פניהם.
הבחור סיפר לבחורה שהוריו אהבו אותה וחשבו שהיא מתוקה ומאוד חברותית- הוא שיקר. הבחורה ענתה שהיא מצטערת שהיא איחרה לארוחה ושהיא היתה תקועה בעבודה- שוב שקר.
הסתכלתי עליהם במשך זמן מה, מדברים ומתנשקים ברכות ויכולתי לדעת שהבחור מאוהב לחלוטין בבחורה, אבל הבחורה בתוכה רק מחבבת אותו אבל לא באותה מידה שבה הבחור מאוהב בה, יכולתי לדעת שהיא מהססת לגביו, לא בטוחה בקשר איתו ולא בטוחה לאן זה יכול להוביל.
הסטתי מהם את עיניי לעבר שתי האימהות שישבו על אחד הספסלים בשעה שילדיהם שיחקו יחד בחול.
"…אתמול הוא הפתיע אותי ולקח אותי למסעדה שבשדרת גרדנר, 'סופיה'?" האימא עם השיער השחור הקצר סיפרה לשנייה. "אין לך מושג כמה כול מנה עולה שם! זה פשוט מטורף! אבל זה מדהים!" היא אמרה לה.
"כן, שמעתי על זה," האימא השנייה, היותר שמנמנה השיבה לה. היא הרגישה קנאה וטינה.
"הלכת לשם פעם, לא?" הראשונה שאלה. "ג'ורג' לקח אותך לפני חודשיים, נכון?"
"אה כן," היא שיקרה והרגישה מבוכה. פניה הסמיקו.
חייכתי והבטתי לעבר הילדים ששיחקו כדורגל בפארק: הרגשתי עצבנות, אושר, סיפוק ועייפות אופפת את כולם.
המשכתי לבחון את האנשים בפארק כשראיתי בחור צעיר בגילי יושב על הדשא קרוב אליי, קורא ספר. הבטתי בו; היה לו שיער קצר שחור כעורב, פניו היו חיוורות והוא לבש ג'ינס וחולצה שחורה עם שם של להקת רוק. הוא נראה מרוכז בספר.
הסתכלתי עליו.
שום דבר.
לרוב יכולתי לשמוע נשימות של אנשים במרחק כזה אבל לא שמעתי כלום. הוא הרים את היד שלו וגירד את הזרוע השמאלית שלו; הייתי אמורה לשמוע את הציפורניים חופרות בעור שלו, את החיכוך בין הציפורניים לעור שלו, אבל לא שמעתי דבר.
שמתי את הברד שהחזקתי על שולחן הספסל ונעצתי בו מבט. ניסיתי להתמקד בבחור כדי להרגיש את ההרגשה שעברה עליו, כדי לשמוע אותו ולהריח אותו. אבל שום דבר.
בשעה שהמשכתי לנעוץ בו מבט בריכוז, הוא הרים את עיניו והסתכל עליי, כאילו ידע שאני מביטה בו.
הסמקתי.
זה היה מוזר. למה לא הצלחתי לשמוע, להרגיש, או להריח אותו?
קמתי מהספסל, זרקתי את הברד שלי אל תוך פח הזבל שעמד במרחק של מטר ממני וניגשתי אל הבחור; היתה לי תקווה שאם אתקרב אליו יותר, אני אוכל להרגיש משהו אבל זה לא קרה.
"היי," אמרתי לו והתיישבתי על ידו. הוא סגר את הספר והביט בי בסקרנות. "אני אמה,"
"היי, אמה," הוא הסתכל עליי במבט מוזר.
הוא שתק ולא המשיך. חייכתי, "ומה השם שלך?" שאלתי.
"מאט," הוא ענה.
הרגשתי כאילו הוא חוסם אותי, כאילו הוא חוסם את כול מה שאני יכולה לדעת ולהרגיש.
הוא הסתכל עליי לעוד כמה רגעים, סוקר אותי ובוחן אותי ואז אמר, "מה את יכולה לעשות?" הוא שאל.
נעצתי בו מבט. "מה?" שאלתי מבולבלת.
"את אחד מהאחרים," הוא אמר בקול שקול ויציב.
"אחרים?" לא הבנתי.
"לא כמו אנשים רגילים," הוא הסביר ברוגע והניח את הספר לידו. הוא רכן קדימה. "את יכולה לעשות משהו שאנשים רגילים לא יכולים לעשות…" הוא המשיך. "מה את יכולה לעשות?" הוא שאל שוב.
הסתכלתי עליו בלי למצמץ. "אני יכולה להרגיש רגשות…" אמרתי לו.
הוא לא דיבר ורק המשיך לנעוץ בי את עיניו הכהות.
"אני יכולה לדעת מה אנשים מרגישים כול רגע," המשכתי בקול שקט. "אני יכולה לשמוע ממרחק של 20 מטר אנשים מדברים כאילו הם עומדים ממש לידי, אני יכולה להריח ולראות יותר טוב. כאילו כול החושים שלי מחודדים…"
מאט לא נראה המום מדבריי, לא נראה כאילו הוא מפקפק בי; הוא נראה רגוע ומסוקרן קלות אך בהחלט לא מתפלא מהדברים שאמרתי. הרמתי את היד שלי ושמתי את אצבעותיי על פניו, העברתי את אצבעותיי על הלחי שלו, מוכנה להרגיש את הזיפים של הזקן שלו שכבר התחילו לצמוח מאז שהתגלח בבוקר אבל לא הרגשתי כלום. מאט לא אמר דבר ורק הביט בי בשעה שאצבעותיי ליטפו את הלחי שלו. לא הרגשתי מבוכה או חוסר נוחות בשעה שנגעתי בו למרות שהוא היה זר מוחלט.
"מה אתה?" שאלתי לבסוף והסרתי את היד שלי ממנו ושמתי על הירך שלי. "למה אני לא יכולה להרגיש אצלך כלום?"
הוא חייך חיוך עקום, "אני כמוך," הוא אמר.
שתקתי והבטתי בו.
"אני רואה בחלומות שלי דברים שעומדים לקרות…" הוא אמר. הרגשתי שאני בקושי יכולה לנשום. "ראיתי את עצמי אתמול בלילה יושב פה בפארק, את הילדים משחקים כדורגל, האנשים חולפים על פניי, האימהות יושבות על הספסלים, אבל לא ראיתי אותך…" הוא הוסיף והניד לעברי את ראשו.
"למה?" הקול שלי נשמע מרוחק וצרוד מעט.
"אנשים כמונו לא יכולים להפעיל את הכישרונות שלנו על אנשים מוכשרים אחרים…" הוא אמר.
בהיתי בו. "איך אתה יודע?" שאלתי.
"את לא הראשונה שפגשתי שהיא כמונו…" הוא ענה.
"יש עוד?" בקושי הצלחתי להשמיע קול.
מאט הביט בי וחייך. "יש עוד…" הוא ענה בפשטות.
"אז אתה רואה את העתיד?" שאלתי אותו.
הוא הסיט את מבטו וראיתי אותו מסתכל על הילדים ששיחקו כדורגל; הם רבו כעת אם היתה עבירה או לא. זה היה מוזר להיות ליד בן אדם שלא הצלחתי לדעת מה הוא מרגיש.
"זה לא בדיוק עובד ככה," הוא אמר לי. "אני רואה רק את הדברים שהראש שלי רוצה להראות לי. אני לא רואה כול פרט קטן שיתרחש בחיים שלי, רק דברים חשובים שיכולים להשפיע על החיים שלי באופן מהותי."
"זה כמו חיזיון…" אמרתי.
"משהו כזה," הוא חייך אליי שוב. "אתמול כשחלמתי על הפארק פה, והחלום הפסיק בפתאומיות, ידעתי שאני עומד לפגוש מישהו שהוא כמוני. ידעתי למה החלום לא הראה לי את ההמשך…"
"אבל אם לא היית בא לפה, אז כול החיזיון לא היה מתרחש…" אמרתי.
הוא חייך שוב. "זה גם מה שאני חשבתי כשהתחלתי לחלום את החלומות האלה אז ניסיתי פעם להימנע מלהתנהג באופן שהחלום הראה לי, אבל החיים מנווטים את החיים שלי כך שהחיזיון יתגשם בצורה זו או אחרת…"
הייתי מרותקת.
"כלומר אם לא הייתי בא לפה," הוא המשיך. "הייתי פוגש אותך במקום אחר ובצורה אחרת."
כמו גורל, חשבתי לעצמי.
"אמרת שפגשת אנשים אחרים," הסתכלתי עליו. "מה הם יכלו לעשות?"
"פגשתי בחור שיכול היה להחזיר את הזמן שעה אחורה," הוא אמר. "הוא היה יכול ללכת לריאיון, לחוות אותו בצורה הכי גרועה ואז להחזיר את הזמן אחורה ולדעת בדיוק מה המראיין עומד לשאול אותו ואיך הוא צריך לענות. גם במבחנים שלו הוא היה עושה ככה, הוא היה מצטיין השכבה שלו והלך ללמוד בהארוורד." הוא צחק קלות. קול הצחוק שלו היה נעים לאוזן.
"זה מגניב," אמרתי והתפעלתי. לפתע 'המתנה' שלי נראתה די עלובה.
"פגשתי גם בחורה שיכלה להיראות כול פעם כבן אדם אחר בעיני מישהו אחר, אבל רק בעיני האנשים הרגילים."
"ואו…" מלמלתי. היה לי קשה לתפוס שיש עוד אנשים כמוני. "איך ייתכן שאתה פגשת אותם ואני אפילו לא ידעתי שאנשים כאלה קיימים?"
"זה בגלל החלומות שלי," הוא אמר. "אני רואה כשאני עומד להצטלב בחיי עם מישהו כמונו והחלום חוסם אותו, אז אני יכול לדעת מתי בדיוק אני אראה מישהו עם כישרון כמו שלנו ואיפה לחפש אותו."
פניו היו נאות, רק עכשיו הבחנתי, היתה לו נקודת חן קטנה מעל הגבה שלו וצלקת באורך של 3 סנטימטרים על צד המצח, הלסת שלו היתה מרובעת וגברית למראה, השפתיים שלו היו מלאות וכמעט מפתות ושיערו הכהה נפל על מצחו בצורה מצודדת ונאה.
"איזה עוד כישרונות פגשת?" השתמשתי במילה שלו. רציתי לדעת עוד.
"לא כול הכישורים מגניבים," הוא אמר. "פגשתי אישה שיודעת מתי כול בן אדם ימות, חוץ מעצמה ומאנשים מוכשרים אחרים. היא ידעה מתי הוריה, האחים שלה, בעלה והילדים שלה ימותו…"
בלעתי רוק.
"עכשיו תראי לי משהו מהכישרון שלך," הוא אמר לי ועיניו הבזיקו אליי בסקרנות.
הסטתי את עיניי ממנו והסתכלתי סביב; ראיתי שני נערים בסביבות גיל 16 משחקים בקלפים, האחד היה עם שיער בלונדיני ופנים יפות ושובביות והשני היה כחוש עם משקפיים בעלות מסגרת עבה.
"רואה את שני הילדים שם שמשחקים בקלפים?" אמרתי למאט והנדתי את ראשי לעבר שני הנערים. "זה עם המשקפיים מאוהב בשני. השני לא מודע לזה."
מאט הפנה את מבטו לעברם והתבונן בהם בעניין. "איך את יודעת?" הוא שאל.
"אני יכולה להרגיש את האהבה שלו כלפיו, אהבה היא הרגש הכי עוצמתי מכול השאר, אפילו יותר משנאה-עד כמה שזה יכול להפתיע…" אמרתי. "ואני יכולה לראות מפה איך עיניו מתמקדות בו והאישונים שלו מתרחבים כשהוא מביט בו, זה קורה כשמישהו נמשך לשני."
"כשהייתי קטנה, הרגשתי איך ההורים שלי הפסיקו לאהוב," המשכתי. "אימא שלי היתה משקרת ויוצאת בערבים, והרגשתי את הציפייה שהרגישה ואת העוררות המינית לפני היציאה, ואחר מכן היא היתה חוזרת עם הרגשת סיפוק. לא היה קשה לנחש לאיפה היא הולכת. הם התגרשו כשהייתי בת 17."
מאט המשיך להביט בי בעניין גובר.
"אתה רואה את הבחורה שיושבת בדשא ליד העץ? הבלונדינית?" אמרתי למאט והוא הסתובב להביט בה. הבחורה גם הסתכלה לעברנו. "היא נמשכת אליך…" חייכתי אליו.
מאט החזיר את עיניו אליי וחייך. "את תוכלי להיות רדאר מאוד טוב למציאת…דייטים," הוא חייך חיוך יותר גדול.
הוא התכוון לזיונים.
"אז את בעצם יודעת מתי בחור נמשך אלייך," הוא אמר לי.
הנהנתי.
"זה די מדליק," הוא אמר.
"אני גם יודעת מתי הוא נמשך לאחרות," אמרתי לו בחיוך קטן ונשענתי על כפות ידיי אחורה. "ומתי הוא מתרגז או משועמם או רוצה ללכת כי אין לו חשק אליי."
"זה כבר פחות מדליק," מאט צחק.
"אתה חושב שיש לזה משמעות? מה שאנחנו?" שאלתי אותו. "אולי אנחנו צריכים לעשות עם זה משהו…"
"משהו כמו מה?" הוא שאל.
"לעזור לאחרים?"
"ואת חושבת שזה ישנה משהו?" הוא שאל.
"אולי…" מלמלתי והרהרתי בעניין.
ישבנו בדממה לכמה רגעים ואז מאט ממקומו והרים את הספר. הוא אמר שהוא חייב לחזור הביתה.
"אולי נוכל להיפגש שוב," אמרתי לו, כמעט מתחננת. זאת היתה הפעם הראשונה שלי שפגשתי מישהו שיש לו מתנה כמו שלי יש. לא הייתי מוזרה או פריקית; היו עוד אנשים כמוני.
מאט נתן לי את המספר שלו ונפרד ממני. המשכתי לשבת בדשא והסתכלתי אחריו בשעה שהוא פסע בדשא עם הספר הקטן בידיו וחלף על פני האנשים.
לפתע היתה לי הרגשת שמחה מסוימת על כך שפגשתי אותו. עכשיו ידעתי שיש עוד אנשים כמוני ואני יכולה להיות יותר ערנית עכשיו כדי לאתר אותם. הייתי בטוחה שאני אוכל לזהות לפחות בן אדם אחד שייראה לי מעט שונה.
ראיתי את מאט צועד על המדרכה ופוסע אל מעבר החצייה כשראיתי ג'יפ שחור ומבריק דוהר במורד הכביש בלי שום כוונה להאט; הזדקפתי מיד בדריכות ובכוונה לצרוח את שמו כאשר ראיתי את הג'יפ מתנגש בעוצמה בבחור שחור השיער. מאט נהדף ועף מעוצמת הפגיעה כמעט 3 מטרים.
שמעתי את האנשים מסביב צורחים בפחד ומכוניות התחילו לעצור בכביש באופן כמעט מידי. הגבר בג'יפ שעצר בחריקת בלמים כמה מטרים ממאט, יצא מהג'יפ כדי לגשת אליו במהירות. קמתי ממקומי בקפיצה ורצתי למקום האירוע.
אנשים הקיפו את מקום התאונה ונדחפתי בתוכם כדי להתקרב לראות.
"שמישהו יתקשר לאמבולנס!" מישהו צעק.
"יש פה רופא?" מישהו אחר צרח.
ראיתי את מאט שוכב על הכביש עם רגליים מכופפות בצורה בלתי נורמאלית, דם התחיל להיקוות תחת ראשו והספר שלו היה זרוק ממש ליד היד הימנית שלו. כיסיתי את פי בכף היד שלי בהלם.
הייתי קפואה במקומי והרגשתי את כול סערת הרגשות של כול האנשים מסביב; פחד, בהלה, גועל, התרגשות…
בשעה שהסתכלתי על גופתו של מאט מוטלת על הכביש הבנתי; הוא מת בגללי. הוא היה אמור לראות בחלום שלו שהוא עומד להידרס אבל עצם הנוכחות שלי בפארק מנעה ממנו לראות זאת.
אבל האם זה שינה? הרי מאט אמר שגם אם הוא היה מנסה לשנות את החיזיון שלו, החיים היו מנווטים את עצמם כדי להתאים שוב את נסיבות האירוע לתוצאה.
שמעתי את סירנת האמבולנס מרחוק והרגשתי את פעימות הלב המהירות של האנשים מסביב.
או שאלה היו פעימות הלב שלי?