למה דווקא הוא? פרק 22

ישבנו חמש דקות בלי שאף אחד יאמר משהו.
“אז מי הרביץ לך?” הוא שאל והסתכל עליי.
“מה?, איך הגעת למסקנה שמישהו הרביץ לי?” שאלתי.
“ראיתי אותך כבר היום והיית בסדר גמור”.
“נתקעתי בשידה” שיקרתי.
הוא צחקק.
“טוב זוהר אני באתי לפה בשביל להיות לבד” אמרתי.
“אז אני אלך” הוא אמר וקם. לא ניסיתי לעצור אותו.
כשלא יכולתי לראות אותו יותר נשכבתי על החול והסתכלתי על השמיים שלאט לאט נהיו יותר ויותר כהים.
התחלתי לבכות פתאום. אני לא יודעת בדיוק למה זה פשוט התפרץ.
התרוממתי לאט ומחיתי את הדמעות.
השמש החלה לשקוע ויכולתי לראות את זה.
נזכרתי בימי שישי שהיינו הולכים לים עם אבא והיינו מסתכלים כולנו על השקיעה ותמיד בן היה עובד עליי ועל גיא שהיא נכנסת לתוך הים. אני כמובן אף פעם לא האמנתי לו.
כשנהיה חשוך לגמרי קמתי והתחלתי ללכת הביתה.
–
נכנסתי לחדר שלי ולקחתי את הפלאפון.
הייתי לי שיחה שלא נענתה מניר, רציתי לחייג אליו בחזרה אבל הדלת שלי נפתחה לפתע.
“ליאן” גיא נגע לי בכתף, הסתובבתי אליו.
הוא הסתכל עליי ולא דיבר.
“אני מצטער” הוא אמר לבסוף.
“לא עוזר לי” אמרתי והסתכלתי על עצמי במראה שוב.
העין הפכה להיות מעט סגולה, טוב זה ברור שמחר הולך להיות לי פנס נוראי בעין.
“מה אני צריך לעשות שתסלחי לי”.
“כלום” אמרתי התיישבתי על המיטה.
“את פשוט אמרת את כל הדברים האלה שגרמו לי לאבד את זה”.
“גיא אני לא רוצה לשמע” אמרתי.
“לא סיפרת לאף אחד אבל נכון?” הוא שאל והסתכל עליי.
“לא” עניתי לו.
“יופי..את מתכוונת לספר?”.
“מה זה יעזור אם אני אספר בדיוק?”
“בדיוק. זה לא, אז אל תספרי טוב?”.
הוא התחנן.
“בסדר” מלמלתי.
שמענו את הדלת נטרקת והבנו שאימא חזרה.
נכנסתי למיטה שלי ישר והחלטתי להעביר את הערב שנשאר לי במיטה בלי שאלות מיותרות של אימא.
גיא יצא לי מהחדר, התחלתי לעצום את עיניי עד שלבסוף הצלחתי להירדם.
התעוררתי בשעה שש, שעה לפני שהייתי אמורה לקום.
קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון המראה.
עצמתי את עיניי לפני שהייתי מוכנה לראות. ספרתי בלב עד שלוש ולבסוף פקחתי את עיניי.
העין שלי הייתה נפוחה וסגולה לגמרי.
אין מצב שאני יכולה ללכת ככה לבית ספר בלי שיתחילו לשאול אותי שאלות, אז החלטתי לוותר.
חזרתי בחזרה למיטה וניסיתי להירדם בחזרה.
“מאמי” שמעתי את קולה של אמא מזיזה אותי מעט.
“מה?” שאלתי בקול חלש ולא הסתובבתי אליה.
“כבר תשע” היא אמרה.
“אני מתחילה ב12” שיקרתי לה.
“אהה אוקי מצטערת” היא אמרה ויצאה מהחדר שלי.
כשהיא סגרה את הדלת, הושטתי את ידי אל הפלאפון וראיתי שיש לי כמה הודעות מהקבוצה שלנו.
'ליאן את חולה?' ניר כתב.
'וואי בטח יש לה מיליון מעלות חום… אחרת אין מצב שהיא לא באה' מאיה כתבה.
צחקתי לעצמי, האמת זה נכון.
רק אם המצב שלי ממש נורא אני לא אגיע לבית ספר.
'אני בסדר, הרגשתי צורך לקחת יום חופש חחח' כתבתי להם.
שמעתי את הדלת של הבית נטרקת והבנתי שאימא יצאה לעבודה.
קמתי מהמיטה והלכתי שוב למראה אולי העין שלי נראית יותר טוב. אבל היא נשארה בדיוק באותו מצב כמו מקודם.
ניסיתי לשים עליה מייק אפ אבל כל נגיעה קטנה רק כאבה יותר אז הפסקתי.
התחלתי להתלבש ואחרי זה יצאתי מהחדר.
צחצחתי שיניים והלכתי להכין לעצמי ארוחת בוקר. בעודי לוקחת כפית בשביל הקורנפלקס נשמעת נקישה בדלת.
הלכתי בצעדים איטיים אל עבר הדלת והצצתי בעינית. זה היה זוהר.
לא הבנתי מה הוא עושה פה בבוקר כשהוא יודע שבדרך כלל אף אחד לא נמצא בבית.
לקחתי בזריזות משקפי שמש ושמתי אותם על העיניים כדי שלא יראה מה המצב של העין שלי, בתקווה שלא ינסה להוריד לי אותם.
פתחתי את הדלת והסתכלתי עליו.
“מה אתה עושה פה?” שאלתי.
“האמת באתי לאימא שלך” הוא אמר.
“היא בעבודה” אמרתי ורציתי לסגור את הדלת אבל הוא עצר אותה עם הרגל.
“פנס בעין?” הוא שאל והצביע עליה.
התייאשתי, הוא כבר מבין מה קורה ואין לי טעם לנסות להסתיר את זה.
“את חושבת שאף פעם לא הרביצו לי?” הוא צחק.
נתתי לו להיכנס והוא התיישב על הספה, אני עדיין הייתי עם משקפיי שמש.
“זה נראה רע” אמרתי לו.
“זה בסדר” הוא מלמל.
הורדתי את המשקפיים והוא הסתכל עליי.
“את מוכנה רק להסביר איך זה קרה?”.
נאנחתי. “זאת סתם תאונה..” אמרתי.
“איזו תאונה?”.
“ זה היה גיא נו.. זה היה בטעות, בלי כוונה” מלמלתי וניסיתי להגן עליו.
הוא הסתכל עליי. “איך אפשר לתת אגרוף בעין בטעות?”.
לא עניתי לו.
“יש לו מזל שהוא אח שלך אחרת אני בעצמי הייתי מפוצץ אותו”.
הסמקתי מעט.
“זה בסדר” אמרתי.
“זה לא בסדר.. סיפרת לאימא שלך?”.
“ממש לא.. אני גם לא מתכוונת. זוהר אתה היחידי שיודע. אין מצב שאתה מספר לה!”.
“ליאן.. זה לא מצחיק. היא חייבת לדעת”.
“זוהר הוא לא התכוון לזה.. אני גם אשמה חלקית”
“את לא אשמה”.
“אין לך מושג מה קרה”.
“זה לא משנה לי.. זה לא נותן לו זכות להרביץ לך” הוא אמר.
הדבר היחידי שרציתי לעשות זה לתפוס אותו ולנשק אותו אבל לא היה לי אומץ.
“טוב בכל אופן זה כל הסיפור” אמרתי וחיכיתי שהוא ילך.
“מה רצית מאימא שלי?” שאלתי ברגע שהוא קם מהספה.
“אהה סתם”.
“קשור אליי?” שאלתי.
“בערך” הוא מלמל.
“אפשר לדעת?”.
“לא” הוא חייך אליי והתקרב אל הדלת.
הלכתי מאחוריו. “נו זוהר אני סיפרתי לך”.
“אז מה?” הא שאל.
“אז אתה חייב לספר לי גם”.
“אני לא חייב כלום” הוא צחק.
“אוף מעצבן” אמרתי.
הוא המשיך לצחוק.
“את חמודה”.
“אתה גם בסדר” אמרתי לפתע ומיד השתתקתי.
הוא צחק ויצא לי מהבית.
חזרתי למטבח, הקורנפלקס כבר היה נראה כמו עיסה אז זרקתי אותו לפח והכנתי אחד חדש.
אכלתי אותו בזריזות והלכתי חזרה לחדר.
'שקרנית!' קיבלתי הודעה מניר.
'מה?' לא הבנתי.
'יום חופש עלק.. נו מה הסיבה האמיתית?'.
'חחח זאת האמת :(' כתבתי.
'טוב מאמי' הוא כתב לי בציניות.
–
התקשרתי ליעל ואמרתי לה שאני לא אגיע היום לעבודה. למרות שבאמת ממזמן לא הגעתי אני לא במצב שאני יכולה לצאת מהבית אפילו.
ישבתי על המיטה וחשבתי על כל מיני תירוצים למה שקרה לי, אני לא אוכל להתחבא בחדר עד שהעין שלי תחלים.
לקראת השעה שלוש בצהריים אח שלי הגיע הביתה ואני יצאתי מהחדר, כדי שיראה מה הוא עשה לי.
“היי ליאן” הוא אמר איך שהוא ראה אותי ומיד עיוות את פניו.
“אוי” הוא מלמל.
“כן אה” אמרתי ושילבתי את ידיי.
“יש לך כבר תירוץ לאיך שזה קרה?” הוא שאל והוציא בקבוק קולה מהמקרר.
הוא פתח אותה והתחיל לשתות ישר מהבקבוק, אני שונאת שהוא עושה את זה.
ועוד יותר שנאתי אותו עכשיו, על המשפט שהוא אמר לי לפני כן.
נכנסתי למטבח והוצאתי לו כוס מהשידה והנחתי אותה לידו.
“שיחקנו כדור עף ומשהי נתקעה בי עם המרפק שלה..” אמרתי.
“וואי גאונה שלי!” הוא החזיר את בקבוק הקולה למקרר והתעלם מהכוס זכוכית ששמתי לידו.
הוא התקרב אליי לחבק אותי וזזתי אחורה.
“לא גיא” אמרתי לו.
“נו קדימה את עדיין אחותי” הוא חיבק אותי ללא רצוני, דחפתי אותו ממני.
“הלוואי והייתה לי אפשרות אחרת”.
“את לא רצינית” הוא צחק.
“רצינית מאוד” אמרתי ויצאתי משם לפני שיתעצבן ויאזן את הכאב גם לעין השנייה.
נכנסתי לחדר שלי ובדיוק מאיה התקשרה אליי.
“הלו” עניתי מהר לפני שהיא תנתק.
“מאמיי!!. מה קורה?!” היא שאלה בדאגה.
“אני בסדר” אמרתי.
“למה לא באת?”.
“סתם לא הרגשתי טוב”.
“אין מצב.. חייבת להיות סיבה הרבה יותר גדולה”.
“היה לי חום?” אמרתי, ספק שאלתי.
“את שואלת אותי?” היא צחקה.
“לא. אני אומרת” גיחכתי לעצמי.
“אז רוצה שאני אביא לך מחברות להשלים?” היא שאלה.
“מה פתאום” אמרתי לפתע.
“מה?” היא הופתעה בעצמה.
“אני לא רוצה להדביק אותך פשוט” גיחכתי שוב וחשבתי איך לצאת מזה.
“נו אני האמת מעדיפה להיות חולה” היא צחקה.
“תגידי מה איתך ועם ניר?” שאלתי כדי להעביר נושא.
“בינתיים הכל טוב” יכולתי לדמיין אותה מחייכת.
תוך כדי השיחה איתה נזכרתי שאני חייבת לאדם תשובה.
“ואתם ביחד כאילו?” שאלתי.
“האמת אני נפגשת איתו היום בשמונה”.
“נחמד” אמרתי.
“לגמרי” היא צחקה.
המשכנו את השיחה עד שניתקתי לבסוף.
בשעה שבע אימא חזרה מהעבודה, עמדתי בינתיים מול המראה והתחלתי לתרגל את השקר של איך זה קרה לי.
אני מקווה שברגע האמת זה ישמע יותר אמין.
“ליאני” שמעתי את קולה ואת נעלי העקב שלה מתקרבות על חדרי אז מהר התיישבתי בחזרה על המיטה.
החדר היה חשוך, אז חיכיתי שהיא תדליק את האור.
היא פתחה את הדלת וישר הדליקה את האור, זה היה זריז יותר ממה שחשבתי.
“את בסדר קטנה שלי?” היא שאלה וחיבקה אותי חזק.
“מה” לא הבנתי.
“אוי ואבוי” היא ליטפה את לחיי והסתכלה עליי.
“זה כואב?” היא שאלה.
“קצת.. אבל איך..” גמגמתי, לא הבנתי מאיפה היא יודעת.
“זוהר סיפר לי הרגע” היא אמרה.
הייתי צריכה לנחש. רציתי לרצוח אותו באותו רגע.
“אהה..” מלמלתי.
“זה בסדר.. מחר אני אאפר אותך טוב טוב לא יראו כלום!” היא חייכה.
“את לא כועסת?”.
“קצת מאוכזבת.. אבל אין לי מה לעשות. את לא אשמה” היא חייכה אליי.
“ברור שלא” אמרתי.
“טוב אני מכינה לכם ארוחת ערב” היא אמרה ויצאה לי מהחדר.
קמתי מהמיטה, התארגנתי בזריזות ויצאתי גם אני ממנו.
התקדמתי אל עבר הסלון ויצאתי בשקט מהבית בלי שאף אחד ישים לב.
התקרבתי לבית של זוהר ודפקתי על הדלת שלו בזעם רב.
לא הפסקתי לדפוק עד שלבסוף הוא פתח לי.
“וואו וואו תירגעי” הוא צחק.
“באיזה זכות אתה מתערב לי בחיים?!” שאלתי אותו.
“את רוצה להיכנס?” הוא שאל אותי בנימה שקטה ורגועה.
“ממש לא!” אמרתי.
“טוב אני לא מתכוון לעמוד כאן אז את מוזמנת לעשות מה שבא לך” הוא אמר.
נאנחתי, ולבסוף נכנסתי אל ביתו.
הוא התיישב על הספה ואני עמדתי מולו, לא התכוונתי להיות אצלו בבית ליותר מחמש דקות.
“את לא רוצה לשבת?” הוא שאל.
“לא זוהר. אני רוצה שתסביר לי מה גרם לך לחשוב שזה בסדר לספר לאימא שלי הכל?!. זאת פעם אחרונה שאני מספרת לך דברים על חיי האישיים” שילבתי את ידיי.
הוא לא ענה, רק הסתכל עליי וחייך.
“החיוך הזה לא עובד יותר” מלמלתי.
“פעם הוא עבד?” הוא שאל וחייך עוד יותר.
האדמתי. “לא” אמרתי לבסוף והסתכלתי על הרצפה.
“ומה אימא שלך בדיוק אמרה שאמרתי?”.
“היא לא..” אמרתי.
“בדיוק” הוא הרים את מבטו אליי והסתכל עליי.
“מה זאת אומרת?” לא הצלחתי להבין.
“זאת אומרת שאני מרוב חכמתי סיפרתי לה שמישהי פגעה בך בעין עם כדור בטעות בשיעור ספורט” הוא אמר בנחישות.
שתקתי, הרגשתי מטומטמת.
“אתה חושב שלא יכולתי לחשוב על תירוץ לבד?”.
“הקלתי עלייך” הוא צחק.
“אל תעשה את זה שוב. אני יכולה להסתדר בעצמי” אמרתי.
“זה לא נראה ככה” הוא הצביע על העין שלי.
“פשוט אל תתערב יותר” אמרתי והתכוונתי ללכת, הוא תפס את ידי ופשוט נפלתי עליו.
הפנים שלו היו ממש קרובות אל שלי ויכולתי לשמוע את נשימותיו, הרגשתי את החזה שלו עולה ויורד במהירות רבה.
הסתכלתי עליו עמוק בעיניו הכחולות, ולרגע שכחתי איפה אני נמצאת. ובלי ששמתי לב הוא החל לקרב את שפתיו לאט לאט אל עבר שלי.