"רק שתחזרי שוב בעתיד, אדע מה בליבך את שומרת" פרק 34

"אני לא מאמינה…" אמרתי נופלת על המיטה, בוכה וההזמנה נשמטת מידי.
הוא מתחתן… זה הוא עבר הלאה. אין יותר סיכוי ל'אן ואלירן'. ברגע שדניאל סיפר לי הרגשתי את הדמעות בעיניי, ועכשיו? עכשיו כבר נשברתי…
"מאמה, מאמה למה את עצובה?" הסתכל עליי לירן בעיניו הגדולות מנסה לעלות על מיטתי. הרמתי אותו וחיבקתי אותו בחוזקה.
"אני בוכה משמחה ילד שלי, אמא שמחה כי חבר טוב שלה מתחתן, ועכשיו הוא מאושר" אמרתי לו בחיוך נעים. ובמפתיע זה היה חיוך אמיתי. כשאני עם לירן אני לא מסוגלת להיות עצובה. הוא עושה אותי כלכך מאושרת.
"מאמה זה בגלל שכבוכים בעצם מתרגשים אז גם כששמחים מתרגשים לא?" שאל אותי.
"נכון אהוב שלי, ילד חכם של אמא" אמרתי לו בלחש, מחזירה אותו לחיבוקי ומנקת את ראשו.
"אני אוהבת אותך לירני" אמרתי לו.
"גם אני אוהב אותך מאמו " אמר לינותן לי נשיקה על הלחי, ואני מצחקקת.
פתאום הרגשתי יד קטנה על פניי וראיתי את לירן מנגב את דמעותיי. ובאותו רגע נזכרתי בדיימון. אולי… אולי עם אלירן נותן לעצמו הזדמנות להיות מאושר שוב, אולי גם אני צריכה? שאלתי את עצמי. אבל לא הייתי מסוגלת לחזור אליו, לא הייתי מוכנה לחזור לפעם, בידיעה שיש סיכוי גדול שאני אפגע.
"מאמה את יודעת שפגשתי את אבא?" שמעתי את לירן אומר לי, ויצאתי במהירות מהמחשבות.
"מ…מה?" אמרתי לו מופתעת.
"כן! שהייתי עם דוד אוראל בא אלינו מישהו שהיה ממש דומה לי, והוא אמר שהוא אבא שלי. אבל דוד אוראל ממש התעצבן הוא הרביץ לו ולקח אותי מהר משם" אמר לי. ואני הייתי בשוק. אז הוא יודע אוראל יודע…
"יפה שלי אמא דקה באה טוב?" שאלתי את לירן והוא הנהנן בראשו. הדלקתי לו טלוויזיה על בובספוג כמובן כדי שתהיה לו ילדות כמו שצריך.
"אוראל!" צעקתי שירדתי למטה, וראיתי אותו בסלון עם דניאל וחברים.
"מה?" שאל באדישות.
"לירן סיפר לי מה קרה היום" אמרי לו בשקט משפילה את מבטי.
"זה דיימון אברג'יל פאקינג דיימון אברג'יל! הוא שונא אותנו את רוצה להסביר לי מה לעזאזל קורה פה?!" שאל בעצבים.
"אני לא ידעתי מי הוא כשהכרתי אותו אוראל! אני הכרתי אותו באשכרה מטוס ועם הזמן התאהבתי בו… אתה לא יכול לשפוט אני לא ידעתי מי הוא אני הייתי מטומטמת עם לב שבור…" אמרתי ואת החלק האחרון לחשתי.
"את לא בודקת?! ועוד ישלך ממנו ילד! כוסאמאמאמק ערס" צעק עצבני, וכולם נבהלו ממנו, והזיזו את מבטם מהמשחק אשר היה משודר בטלוויזיה.
"אתה צוחק איתי נכון?! למה לעזאזל שאני אבדוק כל בנאדם שאני פוגשת! לפני שפגשתי אותו בכלל לא ידעתי מי אתם!!" עניתי לו בעצבים.
"יש לך ילד ממנו אן… אני רוצה שהוא יעוף מפה" אמר לי בשקט ובעצבים.
"מי יעוף מפה?" שאלתי לא מבינה.
"לירן" סובב את מבטו אליי. עיניי נפתחו במהירות.
"אתה צוחק איתי?" שאלתי מרגישה את העצבים מתחילים לעלות לי.
"ממש לא. אני לא רוצה שופ סוג של קשר בבית הזה למשפחה המזוינת שלהם" אמר לי במבט קר, חוזר לטלוויזיה שלו.
"עם הבן שלי לא רצוי פה, אז גם אני לא" אמרתי לו באותן פנים ועליתי לחדרי.
"מאמו קרה משהו?" שאל אותי לירן בפניו התמימות.
"לא חיים שלי. אבל תארוז את הצעצועים שלכם, אמא ואתה עוברים בית!" אמרתי לו בהתרגשות מדומה, כדי שלא יחשוב שקרה משהו.
הוא הנהן בראשו ורץ לחדרו.
"מה את חושבת שאת עושה?" שאל אוראל.
"אוזרת כמו מזה נראה לך ?" שאלתי אותו, לא מסובבת את מבטי אליו.
"נו אן" אמר מתקרב אליי ומחזיק בידי. "לא אמרתי שתעזבי אמרתי שהוא יעזוב" אמר לי.
"אין לי מה לחפש פה אוראל" אמרתי לו בשקט, סוגרת את המזוודה.
משחררת את ידי והולכת לחדרו של לירן, לארוז את חפציו.
"מאמו למה אנחנו עוזבים?" שאל.
"כי זה לא המקום שלנו אהובי. זו הייתה רק תחנה בדרך כדי שנוכל להמשיך את חיינו" אמרתי לו מסיימת לארוז ללירן.
"ביי אוראל" אמרתי לו, מתנגשת בכתפו יוצאת מהחדר. לקחתי את לירן ויצאנו מהבית.
והנה עוד דרך חדשה שאני צריכה להתחיל…. לפחות הפעם אני לא לבד.