זאבים: לוס פרק 2

פרק 2
"אני חייבת ללכת." קראתי וקמתי מהספה, ריק אחז במפרק כף ידי. "לאן?" הוא שאל. "אני חייבת ללכת לבית ספר. אני חייבת לבדוק משהו." אמרתי חלושות וגירדתי את ראשי מעט, אימא שלי קמה מיד מהספה
"הו אין מצב שאת הולכת לשם. יש עוצר על כל השכונה אי אפשר לצאת עד שיחסלו את הזאב ההוא." זו פעם ראשונה ששמעתי את אימי מדברת בטון כזה.. כזה סמכותי, כזה אחראי והיא גם השתמשה במילה שתמיד הייתה מרתיעה אותה אם אחד מאיתנו היה אומר אותה.
"אימא בבקשה אני חייבת לבדוק מה עם לין, היא אמרה שהטלוויזיה בבית שלה מקולקלת ואם היא תלך לבית ספר שמסתובב שם הזאב ההוא." שיקרתי,
"אז המשטרה תראה שיש שם נערה והם יודיעו לה לחזור." היא ענתה בהתחמקות, "אימא!" התלוננתי,
"אימא אני אצא איתה, אם יקרה משהו לפחות אני אגן עליה." קרא ג'וש, הבטתי בעיניו דיי הופתעתי שהוא זה שקפץ לעזור, הוא תמיד היה השקט מבין השניים.
"ג'וש.." אמרה אימי, היא לא אהבה את הרעיון הזה, זה בטוח. "אימא הכול יהיה בסדר, נחזור ברגע שנמצא את לין." הוא אמר והביט בי במבט של 'אני יודע שאת משקרת'.
"מבטיחים?" שאלה אימי, שנינו הנהנו והתקדמנו לעבר הדלת.
"לוס!" קרא אחי הקטן יותר, פטריק. הוא היה עם שיער בלונדיני מגולח ועיניים כחלחלות כמו שלי. הוא היה בן 12, כך שאני יכולתי לצחוק עליו כמו שריק וג'וש צוחקים עלי.
"אני רוצה גם לעזור." הוא אמר,
"פטריק לא. לך תעשה את השיעורים שלך אני אחזור כמה שיותר מהר." אמרתי והבטתי בג'וש. "תלוי אם תעמוד בקצב שלי." סיננתי לג'וש, הוא פלט נחירה ויצאנו לעבר בית הספר. ביום חופש.
ירדנו במעלית כאשר הוא שותק ונאנח כל כמה שניות, דלת המעלית לבסוף נפתחה והתקדמנו לעבר הבית ספר. "את מתכוונת לומר לי למה את באמת רוצה ללכת לבית ספר?" הוא אחז במפרק כף ידי ועצר אותי מלהמשיך ללכת. –"לא." אמרתי בפשטות,
"אז אני לא אתן לך ללכת." הוא ענה,
"היה לי חלום, החלום היה בדיוק האירוע שהתרחש בבית ספר פרט לפרט, ואני צריכה לבדוק מה באמת קרה שם. ואם אני הייתי חלק מזה." הסתובבתי והבטתי לתוך עיניו בחודרניות,
הוא הנהן, "אז בסדר, אני אקח אותך לשם."
המשכנו להתהלך בדרך עד שהגענו לגבעה שממול הבית ספר, הוא התכופף ועשיתי כמוהו.
"איך נעבור? השער מלא בשוטרים." הוא לחש, הבטתי בשוטרים כל אחד מהם לקח ראיות ובדק דברים, אחד מהם ניהל שיחה עם עוד שוטר.
"אתה זוכר את פיין גונזלוס?" שאלתי והבטתי לתוך עיניו, פיין גונזלוס היה הערס של בית הספר תמיד זכרתי אותו כמישהו שאוהב להתעלל בילדים קטנים ממנו, שניים מהם היו ג'וש וריק.
"כן." הוא לא אהב לאן שהשיחה חותרת, "אתה זוכר את החור שהוא עשה מאחוריי בניין החטיבה בשער שלהם כדי שהוא יוכל לברוח מבית ספר?, ואף מורה בינתיים לא ראתה את זה והוא לא נענש?" עליתי על רעיון,
"נמצא את הפתח ונוכל להיכנס בלי שאף אחד ישים לב." הוא חייך, "וגם לצאת." הוספתי והתקדמנו לעבר הבניין של החטיבה שנמצא ממש בצד השני של השער שבו השוטרים נמצאו.
הגענו לשם יחסית מהר וג'וש הציץ כדי לוודא שאף אחד לא שם.
"יש שם שוטר אחד." הוא לחש,
"מה נעשה?" שאלתי בנימת התלוננות. "אנחנו נצליח לעבור אם משהו יעסיק אותו." הוא אמר והביט בי.
"אני אתחפש למוכר סופגניות ואתן להם לאכול על העבודה הקשה אבל.." הוא החמיץ פנים במילה האחרונה,
"אבל מה?" שאלתי,
"את תצטרכי להיכנס לבית ספר לבד."
**
התוכנית יצאה לפועל, ג'וש יצא לכיוון המרקט היה במרחק כמה צעדים מבית הספר לקנות סופגניות ואני ביינתים חיכיתי עד שהוא יעסיק אותם.
"קדימה ג'וש.." לחשתי והצצתי כדי לבדוק מה עם השוטר, הוא היה מלא ובעל קרחת, לא הצלחתי לקלוט את צבע עיניו אבל הוא כולו היה לבוש מדים של שוטר.
התקשרתי לג'וש, "נו איפה אתה?" שאלתי ברגע שהוא ענה,
"יש תור, אני אנסה להידחף." הוא לחש בעצבנות וניתק. לאחר רבע שעה ראיתי אותו יוצא לעברם עם חבילת סופגניות. מה היינו עושים בלי חג חנוכה? גיחכתי טיפה וחיכיתי שהוא יגיע אליהם. הצצתי שוב והפעם שוטר בא ואמר
"יש סופגניות, בוא תאכל. מי ירצה לפרוץ לבית ספר?" אמר השוטר והשניים הלכו, זה היה הרגע שלי, התקדמתי במהירות לעבר הפתח של השער, לבסוף מצאתי אותו והזדחלתי לבפנים.
רצתי לעבר בניין התיכון ונכנסתי לשם בזהירות.
"אוקי קדימה לוס, בואי נוודא שזה היה רק חלום ושאין ערמה של גופות בקומה השנייה." ידי רעדה שוב, והתקדמתי לעבר המדרגות, נגעתי בעמוד התמיכה ופתאום קיבלתי פלשבק
~~~~
"אוי אלוהים." אלה שני המילים היחידות שהצלחתי לפצוח מפי. ירדתי במדרגות שידעתי שהם חולשה בשביל הזאב והוא החל לזנק מהמדרגה האחרונה עד לראשונה, היו כ25 מדרגות.
~~~~
עליתי בהמשך למדרגות וכל מדרגה רציתי לברוח, להתרחק מכל הדברים האלה.
פלטתי צרחה, שוב, שכחתי שהשוטרים כאן והצרחה הייתה מפסיק חזקה כדי שישמעו אותה עד לביתי. ערמת גופות נמצאה שם. כמו בחלום.
הסתובבתי ופתאום ראיתי נער שזוף בעל עיניים חומות בהירות ושיניים צחורות. הוא היה שרירי ושיערו היה שחור חלק, הוא פסע צעד לעברי
"מי אתה?" שאלתי בעודי מתנשפת, מנסה להבין ממה אני מתנשפת.
"שמי הוא דניאל." הוא המשיך להתקרב ואני המשכתי להתרחק, "מה אתה עושה פה?" שאלתי והבנתי שאני עומדת למות. "ביום מן הימים, אני אסביר לך הכול." הוא אמר וחולצתו הלבנה נקרעה ממנו ולפתע הזאב החום, עם הפרווה הרכה והעיניים הצהובות נחשף מולי.
'עכשיו, רוצי.' עכשיו אני יודעת של מי היה הכול, או של מה. לא נרתעתי מזה שהוא השתנה לזאב, להפך, עכשיו אני מבינה טיפה יותר. ואחכה להסבר שלו הוא הבטיח. הוא נעלם והטלפון צלצל,
"השוטרים עולים, בואי כבר!" הוא לחש בעצבנות ,זיהיתי את הקול, ג'וש.