קיץ נצחי- פרק 17 (פרק אחרון- לא נותר דבר אלא…)

כשאת חושבת שהעניינים שלך כול כך גרועים שזה לא יכול להיות גרוע יותר, החיים יכולים להפתיע אותך…
אנה חזרה עם הוריה אל ביתם באותו יום במכונית כשאביה נוהג. שניהם נראו עייפים ושקטים, הם לא דיברו איתה במשך כול הנסיעה מאז שיצאו ממשרדה של המנהלת שהודיעה להם על סילוקה.
שייקס בירך אותם בהתרגשות כשהם נכנסו אל הבית ואנה ניגשה ללטף אותו.
"כנסי לסלון," הורתה אמה בשקט ונכנסה אחר אביה אל הסלון.
"זה לא נראה טוב,אה?" אנה מלמלה אל שייקס לפני שהזדקפה והלכה בעקבות שניהם.
אמא שלה ישבה על הספה בעיניים עצומות ואביה עמד ליד הטלוויזיה במבט מוטרד ומהורהר. אנה הלכה להתיישב ליד אמה.
"אתם לא תדברו?" אנה שאלה לבסוף, שוברת את הדממה.
"מה את רוצה שנגיד לך?" אביה השמיע את קולו לראשונה והרים אליה מבט. "את רוצה שנברך אותך על כך שסולקת מהבית ספר?"
אנה שתקה.
אמא שלה פקחה את עיניה והסתכלה על אנה גם היא. "מה חשבת לעצמך? ממתי את פורצת לבית הספר?"
"אני לא פורצת-"
"את מבינה את המצב שאת נמצאת בו?" אביה קטע אותה ברוגז. "את סולקת,אנה!"
"אני יודעת…אני מצטערת-"
"את מצטערת?" פלט אביה בגיחוך ונופף בידיו בתסכול, כאילו הוא לא מאמין למשמע אוזניו. "מי אלה שהיו איתך כשפרצתם לבית הספר?" הוא הוסיף בכעס.
"כן," אמרה אמה. "אני רוצה לדעת גם. הבנתי שהם לא תלמידים בבית הספר, ממתי את מסתובבת עם בוגרים יותר ממך?"
"אני כבר לא מסתובבת איתם," אמרה אנה. "הפסקתי להסתובב איתם כשהם פרצו לבית הספר. אני לא השחתתי שום דבר בבניין!" היא ניסתה לגרום להם להבין, "לא ידעתי מה לעשות כשהם גררו אותי לשם, נבהלתי ו-"
"המנהלת אמרה לנו שיצאת עם אחד מהם," אביה קטע אותה שוב, מתעלם מהסבריה. "מי זה?"
"ואיך לא ידענו שאת יוצאת עם בחור?" שאלה אמא שלה בכעס.
"נפרדתי ממנו, זה כבר לא חשוב," מלמלה אנה.
"אנחנו נחליט מה חשוב או לא!" התפרץ אביה לפתע ועשה צעד מאיים לקראת אנה שנבהלה והשתקעה בספה עוד יותר. "ממתי את משקרת לנו, אנה? ממתי את מתחמקת מהבית עם בחור ומסתובבת עם חבורת אנשים שפורצים לבתי ספר? ממתי את הבחורה הזאת שמסולקת מהבית ספר? מה קורה לך, לעזאזל, אנה?"
"את מבינה שנצטרך לחפש לך בית ספר אחר?" אמא שלה תקעה בה מבט ארוך ומאוכזב. "עכשיו יש לך תיק אישי שבו כתוב שסולקת מבית הספר בשל פריצה והשחתה. מי יקבל עכשיו נערה כמוך?"
"ועוד עם כול הבעיות שיש לנו!" המשיך אביה. "היית חייבת להוסיף?"
"הבעיות שאתה הנחתת עלינו!" קראה אנה בתגובה. "זה שאתה בגדת באמא-"
"אל תדברי אליי בטון הזה!"
"למה לא בעצם?" אנה קפצה על רגליה בכעס והביטה באביה במבט זועם. "אתה מתנהג כמו איזה איש משפחה מושלם ומטיף לנו על ערכים כשאתה בעצם חתיכת טינופת-"
אביה הרים את ידו והחטיף לאנה סטירה; פניה נהדפו הצידה וידיה מיד הושטו לכיוון לחיה הצורב.
"ג'ים!" הזדעזעה אמה של אנה. "תפסיק עם זה ומיד!" היא מיהרה אל אנה.
"אני בסדר," אנה הרחיקה את אמא שלה שניסתה לראות את פניה הצורבות מהמכה. "רק תגידו לי דבר אחד," היא הביטה בה. "אתם נפרדים?"
אמא שלה מצמצה בהפתעה ואז שלחה מבט אל אביה של אנה שעכשיו עמד בגבו אליהן.
"כן," היא ענתה לבסוף. "אנחנו עומדים להתגרש…"
בטנה של אנה התהפכה.
"עמדנו לספר לרוב ולך הערב," אמא שלה המשיכה בקול מעט מתחנן ומודאג. "אנחנו לא רוצים שתדאגו בקשר אלינו. אתם עומדים לראות את שנינו באותה מידה ואנחנו נתגרש כידידים בלי לעשות יותר מדי רעש וצלצולים-"
"אני חושבת שאצא להליכה," אנה קטעה את שטף דיבוריה של אימה בקול מוזר ושקול.
"מה?" אמא שלה נראתה מבולבלת.
"אני צריכה לצאת מהבית…" אנה חזרה.
"אנה, אנחנו צריכים לדבר על העניין," אמא שלה דיברה באיטיות כאילו מנסה לגרום לאנה להבין מה היא אומרת.
"על מה יש לדבר?" אנה שאלה. "אתם מתגרשים.". אביה המשיך להיות בגבו אליהן בלי להתערב בשיחה.
"אנחנו רוצים שתדעי שלא יהיו מלחמות בינינו," המשיכה אמא שלה.
"אבא עוזב את הבית?"
אמא שלה שלחה מבט מהוסס לעבר אביה של אנה ואז אמרה, "כן…"
"לאן הוא הולך?" אנה שאלה.
"כרגע הוא יישאר פה ולאחר שימצא מקום לגור בו, הוא יעזוב," היא ענתה.
"בסדר," אמרה אנה. "הבנתי. עכשיו אני יכולה ללכת?"
"ג'ים?" אמא שלה פנתה אל אביה בתקיפות. "תאמר משהו."
אביה לא ענה ולא הסתובב לקראתם.
"טוב, אני הולכת," אנה אמרה שוב, הסתובבה משניהם מבלי לחכות לאישור והלכה לעבר דלת הכניסה של הבית. היא לקחה את המעיל שלה ומשכה אותו עליה ויצאה.
אנה הרגישה מועקה אדירה כאילו מישהו נשף אל תוך פיה וגרם לבטנה לבעבע בעצבנות. היתה לה מעט בחילה בשעה שפסעה ברחוב.
היא היתה צריכה לעכל כול כך הרבה דברים בבת אחת שגרמו לה לפחד נוראי. השינויים שעמדו לקרות בחייה היו עכשיו בלתי נמנעים; אבא שלה יעזוב את הבית ויגור בבית אחר והיא בטח תצטרך לשהות אצלו לפחות פעמיים בשבוע, היא עומדת לעבור לבית ספר חדש ולא ידוע ותיזרק אל תוך המון תלמידים חדשים ומורים כשהיא לא מכירה אף אחד מהם. השינויים האלה הפחידו אותה. היא אף פעם לא היתה מישהי עצמאית שמסוגלת לטפל בעצמה; היא תמיד הסתמכה על מישהו אחר שיהיה איתה ויעזור לה, היא תמיד סמכה על כך שאביה ואמה יהיו יחדיו, היא תמיד חשבה שמשפחתה תהיה מלוכדת.
אך זה לא היה המצב עכשיו. הכול השתנה.
לאחר כמה דקות של הליכה, היא הגיעה לביתו של נייט. היא ניגשה אל דלת הכניסה ודפקה עליו ברכות.
נייט פתח אותו ונראה מופתע לראות אותה.
"היי," הוא אמר לה.
"היי," היא אמרה חזרה. הוא הכניס אותה לבית ושניהם ניגשו לחדר שלו. היא ראתה את אימו יושבת על הספה בסלון וצופה בטלוויזיה אך היא לא הסתובבה לקראתה.
כשהם נכנסו אל החדר, נייט סגר אחריו את הדלת ואנה התיישבה על מיטתו. הוא ניגש אל שולחן הכתיבה שעמדה בפינה והוציא מהמגירה משהו שאנה לא הצליחה לראות.
"הבאתי לך משהו…" לפתע הוא הושיט קופסה קטנה וכחולה אל אנה והתיישב על ידה.
"מה זה?" אנה הביטה בו בחשדנות.
"היום יום ההולדת שלך, לא?" הוא אמר.
אנה לקחה את הקופסה בחיוך עגום, "אתה היחיד שזכר…"
היא פתחה את הקופסה וראתה שרשרת כסף מונחת בתוכו. היא הוציאה את השרשרת והביטה בו; היה בו תליון בצורת מפתח.
אנה הרימה את מבטה אל נייט במבט מוכה אלם ולמרבה צערה היא הרגישה איך עיניה מתמלאות דמעות. "תודה-זה יפיפה…" היא גמגמה.
"הנה- אני אעזור לך לשים," הוא אמר לה, ולקח ממנה את השרשרת; היא הרימה את שערותיה כדי שיוכל לשים.
"אני מצטער," נייט אמר לאחר כמה רגעים; אנה הביטה בו. "על כך שהאמנתי למישל…זה היה כול כך מבלבל. כול כך כעסתי עלייך באותו זמן והיא התחילה לספר לי שבכלל לא רצית לספר לי על ההיריון כי לא חשבת שזה ענייני ושלא היית בטוחה שזה ממני ממילא, ושאת נפגשת עם ג'ק בסתר ופתאום התחלתי לראות בבית הספר שאת מסתובבת איתו וזה גרם לי לחשוב שהיא אמרה את האמת…וההודעה שהיא שלחה לעצמה נראתה לי אמיתית ובאמת חשבתי שהיא ממך-"
"תפסיק, נייט," אמרה אנה בשקט. "אני לא כועסת עלייך…"
נייט מצמץ. "את לא?"
היא התקרבה אליו ונשקה לו ברכות. היא רק רצתה להרגיש אותו, רצתה שהוא ייגע בה וינשק אותה, שיכרוך את זרועותיו סביבה ושתרגיש את כובד משקלו עליה. "אני אוהבת אותך…" היא אמרה לו בשקט כשניתקה ממנו אך השאירה את פניה קרובות לשלו.
עיניו של נייט הביטו בה ואז ריצדו אל שפתיה והוא רכן אליה שוב ונישק לה בלהט; אנה כרכה את זרועותיה סביבו ונייט השכיב אותה על המיטה. אצבעותיו חלפו על פני גופה והיא הרגישה את ידו מחליקה אל מתחת לחולצתה ומרימה אותה. ידיו הקרות ליטפו אותה וגופו נע על שלה בלהט ובתשוקה.
"נייט," היא ניתקה ממנו ועצרה אותו. "אתה אוהב אותי?" היא שאלה אותו. היא רצתה לשמוע אותו אומר את זה, היתה צריכה לשמוע את המילים מפיו.
היד שלו חלפה על פני מותניה ואז נאחזה בה באחיזה מוצקה וקשה. "את כמו סם בשבילי, אנה…" הוא אמר לה, עיניו הכהות נועצות בה מבט. שפתיו נשקו לה שוב והיא הרגישה את אצבעותיו פותחות את כפתורי הג'ינס שלה; היא נשקה לו חזרה והרגישה את עורו החם בכף ידה, ידה האחת היתה על צווארו וידה השנייה עזרה לו לפשוט את החולצה שלו. היא הזדקפה מעט כדי לפשוט את החולצה שלה גם, ונייט חזר לנשק אותה כמעט אחרי רגע, כאילו הוא פוחד שהיא תיעלם.
"נייט, תגיד שאתה אוהב אותי," אנה ניתקה ממנו שוב. היא הרגישה נואשת וטיפשה אבל לא היה אכפת לה.
נייט הביט בה מעט מבולבל אבל אמר , "אני אוהב אותך, לעזאזל, איך את לא יודעת את זה עד עכשיו?"
אנה משכה אותו חזרה אליה והיא הרגישה איך הוא חדר אליה ואת כובד משקלו המופלא עליה.
היא רק רצתה להיות עם נייט כרגע, אף אחד לא היה חשוב ושום דבר לא היה רציני ברגע זה; היא לא רצתה לספר לו שהיא סולקה מבית הספר, שהוריה מתגרשים ושרוב משקר לכולם והוא בעצם הומו. היא לא רצתה לחשוב על שום דבר חוץ מהעובדה שנייט איתה, נוגע בה, עושה איתה אהבה, מנשק אותה ומחבק אותה.
שום דבר לא היה חשוב.

אנה נשארה חבוקה בזרועותיו של נייט לכמה שעות. היא לא רצתה לעזוב אותו ולחזור למציאות. לא היה אכפת לה שאימא שלו בבית ואבא שלו בטח חזר כבר הביתה.
מה זה משנה?
לקראת הערב, אנה קרעה את עצמה מנייט ועזבה את ביתו וחזרה הביתה לבדה. היא לא רצתה שנייט ילווה אותה.
כשחזרה הביתה, רוב ישב על המדרגות במבט עגמומי.
"איפה אמא?" אנה שאלה, נותנת לשייקס להתפרץ אל הבית.
"היא שכבה לישון- יש לה כאב ראש," רוב ענה.
"ואבא?"
"יצא…"
"הם דיברו איתך?" היא שאלה.
"כן," הוא לא הוסיף.
"סילקו אותי מהבית ספר," אמרה אנה.
"שמעתי," הוא אמר.
אנה תהתה לרגע אם להתעמת איתו על כך ששיקר לה, לשאול אותו אם הוא באמת הומוסקסואל, אך כשראתה את הבעת פניו היא החליטה שלא. גם לה לא היה חשק להתעמת עם אף אחד.
"אני עולה לחדר שלי." היא אמרה לבסוף, וחלפה על פניו בדרך לחדרה.
היא סגרה מאחוריה את דלת חדרה והשתרעה על מיטתה.
החיים זה אוסף של בחירות; אנה עשתה כמה בחירות גרועות בחייה שגרמו לה לסילוק מבית הספר, אביה בחר לשכב עם אימו של מישל ולפרק את משפחתה ואת המשפחה שלו, רוב בוחר לשקר בקשר לזהותו המינית ולהסתיר את מי שהוא, נייט בחר להאמין למישל במקום לבוא ולהתעמת עם אנה.
כולם בוחרים את הדרך שלהם בחיים ואנה החליטה לבחור את הדרך שלה.
היא לא עומדת להתמוטט מכמות השינויים שנחת עליה בבת אחת; אולי בית ספר חדש יעשה לה טוב? אולי היא תמצא שם חברים חדשים או תחווה חוויות חדשות? זה רק לשנה אחת אחרונה ולאחר מכן היא תוכל ללכת ללמוד במכללה עם נייט ולהיות איתו.
אנה לא הבחורה היחידה עם הורים גרושים, אולי הוריה באמת לא יריבו זה עם זה וייפרדו בידידות? אולי הגירושים יטיבו עם שניהם? הרי אבא שלה בחר לבגוד מכיוון שהוא לא היה מאושר בחייו, אז אולי הפרידה הזאת תשפר את חייו לטובה גם אם אנה ורוב ייפגעו מזה?
אולי רוב יתוודה בסופו של דבר על זהותו המינית וישלים עם עצמו ויפסיק לשקר לעצמו ולסביבה הקרובה שלו?
אנה לא ידעה מה העתיד צפן בתוכו, היא לא ידעה איך היא תתאים את עצמה לחייה המשתנים, אבל לפחות היא ידעה בתוכה שהיא חזקה מספיק כדי להתמודד עם כול דבר שהחיים יזרקו לעברה; אם יש משהו שהיא למדה בחצי השנה המטורפת והאחרונה הזאת זה שאפשר לסכם את החיים בשלושה מילים- החיים ממשיכים הלאה…

***