קיץ נצחי- פרק 16 (פרק לפני אחרון)

אנה ומישל נעצו זו בזו מבטים; מישל זעמה. נייט מיהר לסגור את הדלת.
"אז תענו לי !" מישל צעקה. "מה היא עושה פה?" היא ירתה לעבר נייט.
"קודם כול יש לנו כמה שאלות אלייך," נייט אמר בקור.
"כן," אנה הסכימה בכעס. "מה לעזאזל סיפרת לנייט? ככה התחלת לצאת איתו? בעזרת השקרים שהפצת עליי?"
"מה?" לפתע הבעת פניה של מישל השתנתה.
"בגדתי בו עם ג'ק? יצאתי איתו לדייטים?" אנה התנפלה על מישל. "שלחתי לך הודעה לפייסבוק? על מה לעזאזל נייט מדבר?!"
"אני-"
"מישל, שיקרת לי?" נייט קטע אותה והביט בה, זועם לגמרי.
"מה פתאום," מישל גמגמה ולפתע כבר לא נראתה כועסת ונרגשת כמו שהיתה כשהתפרצה אל הבית; עיניה התרוצצו לכול הפינות והיא נראתה מודאגת. "אתה ראית את ההודעה ששלחה לי…איך אני יכולה לשקר?" היא אמרה לנייט.
"על איזו הודעה אתם מדברים לעזאזל?" אנה צעקה.
נייט החזיר את מבטו אל אנה, "באמת ראיתי את ההודעה…את לא יכולה להכחיש את זה."
"לא שלחתי שום הודעה!"
"אז איך הודעה נשלחה מחשבון הפייסבוק שלך אל מישל?" נייט שאל מעט בלגלוג. "בעזרת קסם?"
"אני-" אנה לפתע נזכרה במשהו; ביום הראשון ללימודים כשחזרה הביתה נסערת מלראות את נייט ומישל ביחד ועלתה לחדרה, היא מצאה את מישל יושבת שם, לבדה, מול המחשב הפתוח.
"את שלחת לעצמך…" אנה מלמלה אל חלל החדר הדומם. היא הביטה במישל בלי להאמין; מישל נראתה מודאגת ולא רגועה, נייט עמד לצידה כשהוא נועץ מבט באנה. "את היית בחדר שלי ביום הראשון ללימודים כדי להתנצל בפניי על כך שאת יוצאת עם נייט! והפייסבוק שלי מתחבר לבד במחשב שלי…את שלחת לעצמך הודעה מהחשבון שלי…"
מישל נרתעה לפתע מנייט לעבר הדלת.
"חתיכת כלבה-"
"את אומרת לי שמישל נכנסה לחדר שלך, ואחר כך שלחה לעצמה מחשבון הפייסבוק שלך לשלה הודעה בשמך?" נייט נראה מאוד ספקן.
"ואמרת לו שבגדתי בו עם ג'ק," אנה התעלמה מנייט ונעצה מבט כועס במישל שעיניה עדיין התרוצצו לכול מקום רק כדי לא להביט בשניהם. "אני בטוחה שהשמצת אותי בכול פעם…הרי ידעת על ההיריון וההפלה, ידעת על הכול…" אנה בקושי האמינה בדברים שהיא אמרה. איך ייתכן שמישהו יעשה דבר כזה? למה שמישל תטרח כול כך לפגוע בה?
"אני בטוחה שההודעה בפייסבוק נשלחה ביום הראשון של הלימודים, אני צודקת?" היא פנתה לנייט.
"מישל," נייט הסתובב להביט בה באיטיות. "זה נכון? מה שהיא אומרת נכון?"
מישל נראתה על סף דמעות; היא השפילה את פניה.
"מישל-" אמר נייט בקול מאיים.
"אני מצטערת!" מישל לפתע פרצה בבכי. "רק רציתי להיות איתך!" היא הרימה את מבטה בתחנונים אל נייט.
"אני לא מאמינה לזה…" אנה עדיין היתה המומה. "את ממש מטורפת…"
"את!" מישל צעדה לעברה בכעס. "שנאתי אותך! פשוט רציתי להוציא אותך מהדרך! נייט עדיין היה מאוהב בך והוא לא הפסיק לדבר עלייך! הייתי צריכה לעשות משהו…"
"אבל למה שנאת אותי? אני לא מבינה…" אנה מלמלה, יותר לעצמה מאשר למישל.
"אז שיקרת לי?" נייט נראה זועם.
"אבא שלה מזדיין עם אמא שלי!" מישל צעקה לפתע כשדמעות זולגות על לחיה. "את יודעת את זה?" היא פנתה אל אנה שקפאה. "הוא הורס את המשפחה שלי! אני שונאת אותו ואת כול המשפחה שלך! אני שונאת אותך!"
"מה אמרת?" אנה בקושי הצליחה להוציא את המילים. "אבא שלי מה?"
"הוא מזדיין עם אמא שלי!" אמרה מישל בקול יותר שקט עכשיו, בטון מלגלג ועגום.
"זה לא נכון-" מלמלה אנה אך היא ידעה שהמילים ריקות; היא לא האמינה בהן.
"אנה-" נייט נראה לפתע יותר רגוע.
מישל הפנתה את מבטה אל נייט בחדות ולפתע נראתה שוב כועסת ואז מבטה התחלף למבט מאוכזב ועצוב.
"אני חייבת ללכת מפה…" אנה מלמלה וחלפה על פני שניהם, מנסה להתאפק לא לבכות בפניהם.
"אנה, אל תלכי-"
"אני לא יכולה להיות פה-" מלמלה אנה, פתחה את הדלת ויצאה משם. היא היתה חייבת להסתלק מהבית, ממישל ומנייט.
אבא שלה בוגד באמה. איך היא אמורה להתמודד עם זה?
אנה התחילה לבכות.
היא אף פעם לא חשבה על אביה בצורה הזאת, כבוגד. היא תמיד ראתה את הוריה מסתדרים כול כך טוב; אביה תמיד היה במצב רוח טוב והתבדח כול הזמן; הוא תמיד טיפל באנה ורוב ואף פעם לא זנח אותם ותמיד ניסה לעזור להם. הוא היה איש משפחתי אוהב, תמיד ניסה להחזיק את משפחתו קרובה אליו.
אז למה לבגוד? למה להרוס קשר שנמשך כבר שנים ארוכות? למה לקרוע את המשפחה לשניים? למה להסתכן בכך שילדיך לא ידברו איתך שוב כי פגעת באימם?
אנה הגיעה אל פתח ביתה ונעצרה. היא לא רצתה להיכנס.
היא ניגשה אל המכונית שלהם שחנתה בשביל, נכנסה אליו, וראתה שהמפתחות בפנים. היא התניעה אותו ונסעה.
אנה לא הצליחה להפסיק לבכות. דמעותיה זלגו על לחיה כמו גשם והיא המשיכה למחות אותן מפניה. אפה נזל והפריע לאנה להתרכז בנהיגה.
היא תהתה מתי הרומן עם אליזה, אמא של מישל, התחיל. האם זה התחיל כשמישל ואימה באו לביתם לארוחת הערב? האם אביה התפעל ממנה מידית ונמשך אליה באותו ערב או שהבעיות עם אמה של אנה גררו אותו לרומן הזה כדי לברוח ממציאות נישואיו? האם הוא באמת התאהב באמה של מישל או שהוא מתחרט על מעשיו?
אך אנה לא ידעה את התשובות. היא גם לא ידעה אם היא אמורה לספר לאימה על מה שגילתה ולהיות הסיבה ששניהם יתגרשו, או להסתיר ממנה את זה ולתת לרומן להימשך…
האם אנה באמת יכולה להסתיר מאמא שלה דבר כזה ולהתנהג כאילו דבר לא קרה בזמן שאביה עושה ממנה טיפשה?
אנה התחילה לבכות בקול רם יותר. היא חלפה על פני בית הקפה שבו עבדה פעם והגיעה לשכונה שבה גרה איזי. אנה בקושי ראתה לאיפה היא נוסעת מרוב בכי.
אולי אנה אמורה להתעמת עם אביה, אולי היא יכולה להתעמת איתו ולגרום לו להפסיק את הרומן; בצורה הזאת, אמה לא תיפגע ואביה יפסיק לבגוד בה…
אנה לא הרגישה טוב עם האפשרות הזאת.
אנה חלפה על פני תמרור עצור ופנתה ימינה בלי לעצור, ולפתע מכונית שנסעה ישירות הופיעה מולה; אנה פנתה פנייה חדה יותר לימין ומרוב לחץ היא לחצה על דוושת הגז והמכונית קיפצה על המדרכה, נכנסה אל אחת החצרות של אחת הבתים בשכונה והתנגשה בעץ.
אנה היתה קפואה לרגע ארוך במושבה מבלי לזוז כשמישהו פתח את דלתה
"את בסדר?" זה היה האיש שנהג במכונית שהופיע מולה. הוא היה איש מקריח בגיל הארבעים בלבוש רשמי. הוא נראה מודאג מאוד.
"אני בסדר…" אנה גמגמה בקושי. היא יצאה מהמכונית בעזרתו של האיש וראתה איך הפגוש הקדמי של המכונית התעקמה והרגישה את ליבה מחמיץ פעימה.
הוריה יהרגו אותה.
"את בטוחה שלא נחבלת?" האיש שאל שוב בזמן שאנה ניגשה אל הפגוש כדי לראות את הנזק.
"אני בסדר…" אנה ענתה שוב, חלושות.
"מה השם שלך? אני אתקשר להורייך…"

אנה ישבה בסלון ביתה, כשהוריה עומדים מולה וצועקים.
"מה חשבת לעצמך?"
"ראית את הנזק שגרת למכונית? מי ישלם על זה?"
"את שיכורה?!"
"את חושבת שתצאי מהעניין הזה בקלות, גברתי הצעירה?!"
"אנחנו לא מרשים לך לנהוג לפחות לחודש שלם! שמעת?"
אנה הביטה באביה והרגישה כאילו מילותיו מחליקות מעל פניה ומתפוגגות. היא לא יכלה שלא לחשוב על העובדה שהוא בוגד באמה, ובמשפחה כולה. כול מילה שלו היתה כמו תזכורת לבגידה שלו.
"אניינקה! מה נכנס בך?" אביה נראה זועם.
"תגיד לי אתה…" היא מלמלה בשקט.
"מה אמרת?"
אנה הרימה את מבטה אל אביה, פתאום כועסת. "תגיד לי אתה!"
"אל תדברי אל אביך בטון הזה!" אמה הזהירה אותה מפינת החדר.
"זה הדבר האחרון שאת צריכה לדאוג בקשר אליו!" צעקה אנה וקמה מהספה בחדות, דמעות בעיניה. "הוא בוגד בך!"
אנה לא התכוונה לפלוט את זה בצורה הזאת; היא ראתה את אמה מביטה בה במבט מופתע מהול זעזוע, אביה נראה חסר הבעה, כול הכעס התפוגג כלא היה.
"אל תדברי שטויות, אנה!" אמרה אמה בביטול. "עלי לחדרך!"
אנה העבירה את מבטה אל אביה, "אתה מכחיש את זה? אתה מכחיש את העובדה ששכבת עם אמא של מישל? אתה עומד לשקר לה ולי בפרצוף?"
אביה התבונן בה כאילו הוא רוצה שהאדמה תבלע אותו ברגע זה, הוא נראה מוכה אלם.
"ג'ים?" אמה עברה להביט בו גם.
אביה השפיל את מבטו בדממה.
"אמא-" אנה עשתה צעד לקראתה אך אמא שלה הרימה יד כדי לעצור אותה.
"אתה בגדת בי עם אליזה?" היא המשיכה להסתכל על אביה כשדמעות זולגות על פניה.
"אלכסיס, זה לא מה שאת חושבת-"
"מה אני חושבת?" אמה צעקה בבכי.
"אמא, בבקשה-"
"אנה, תעלי לחדרך! ומיד!" היא צעקה עליה לפתע בלי להפנות אליה מבט. אנה היססה לרגע אך הסתובבה ויצאה מסלון חדרה כשהיא שומעת את אמה צועקת על אביה- "כמה זמן זה נמשך?"
כשאנה פנתה לעלות במדרגות אל חדרה, היא ראתה את רוב יושב עליהם כשהוא נשען על הקיר במבט עגום. הוא תקע בה מבט ארוך בלי לומר דבר. שניהם שמעו את אביהם ממלמל שהוא מצטער על מה שעשה ושהוא לא התכוון לפגוע בה-
"שמעת?" היא שאלה לבסוף.
"איך אפשר שלא?" הוא ענה בקול שלא הביע דבר.
"כמה זמן זה נמשך,ג'ים?" נשמעה צעקתה של אמה.
אנה חלפה על פני רוב במהירות ועלתה אל חדרה. היא שמעה את צעדיו של רוב בעקבותיה והתכוונה לסגור את דלת חדרה לפני שיספיק לפנות אליה אך הוא שם את ידו על אדן הדלת ועצר אותה מלסגור.
"אני יכול לדבר איתך?" הוא שאל.
"אני חייבת ללכת לישון…מחר יש לי-אמ- מבחן…" היא שיקרה.
"השעה שבע בערב," רוב העיר בקרירות. "מתישהו תצטרכי לדבר איתי…" הוא הוסיף.
לאנה לא היה כוח נפשי להתמודד גם עם רוב אך לא נראה שיש סיכוי לצאת מהעניין. היא פתחה את הדלת לרווחה ונתנה לו להיכנס.
אנה לא ידעה מה בדיוק לומר לו, היא ניסתה להתחמק כמה שיותר משיחה איתו ולכן גם הדחיקה את מה שראתה…
"תראי, אנה…" פתח רוב כשהוא משפיל את עיניו אל רצפת החדר. "אני יודע שאת די מבוהלת ממה שראית באותו יום במלתחה-"
"רוב-"
"פשוט תקשיבי לי רגע," רוב קטע אותה. "זה לא היה מה שאת חושבת. לפני כמה ימים, גיליתי שסטיב הומו ושהוא…מחבב אותי-הוא אמר לי שהוא עדיין רוצה להיות ידיד שלי ולא רציתי להיראות כאילו זה מפריע לי אז לא אמרתי כלום-"
"ממתי אתה וסטיב חברים?" אנה קטעה אותו.
"לפני כמה שבועות הוא נבחן לנבחרת ודיברתי איתו והתחברנו…"
"סטיב נבחן לנבחרת הכדורגל של הבית ספר?" אנה היתה המומה.
"כן," ענה רוב. "אבל הוא לא עבר את המבחנים…בכול מקרה, באותו יום, ישבנו שם במלתחות וסתם דיברנו ופתאום הוא נישק אותי בהפתעה ובדיוק אז את נכנסת…אני לא נישקתי אותו-הוא נישק אותי."
"הוא נישק אותך?"
"כן," ענה רוב במבוכה. "ניסיתי להגיד לך שאני לא מתרומם, ושסטיב לא חבר שלי או משהו, אבל את התעלמת והתחמקת ממני אז לא הצלחתי לספר לך את מה שקרה באמת."
אנה לא יכלה שלא להרגיש הקלה עצומה. רוב לא הומו.
"אז אנחנו בסדר עכשיו?" רוב שאל בהיסוס.
אנה חייכה בהקלה וחיבקה אותו בפתאומיות.
"אני מניח שהתשובה היא כן," העיר רוב בעוקצנות.
"אני פשוט כול כך שמחה שזה לא מה שחשבתי!" אנה אמרה. "אני לא יכולה להתמודד עם חדשות כאלה עכשיו…במיוחד לא עכשיו…"
שניהם שמעו לפתע התנפצות מהקומה הראשונה. זה נשמע כאילו אמא שלהם ריסקה כד.
"אז זה נכון?" רוב הביט באנה. "אבא בגד באמא?"
אנה הנהנה באיטיות.
"את חושבת שהם יתגרשו?" הוא שאל.
אנה לא ידעה מה לענות…

במשך הלילה, אנה שמעה את הוריה רבים וצועקים זה על זה. היא הקשיבה לקולותיהם מבעד לדלתה ואפילו לא שכבה לישון.
בבוקר, רוב והיא התגנבו מהבית בשקט ונסעו לבית הספר; אביה ישן על הספה בסלון, ואמה ישנה בחדר השינה שלהם למעלה.
בבית הספר, אנה סיפרה לאיזי את כול מה שקרה ביום לפני; איך שהיא הלכה לנייט להודות לו על כך שהגן עליה ואיך הם כמעט שכבו כשהוא פתאום הפסיק והתחיל להטיח בה האשמות שקריות ואיך מישל הגיעה והיא גילתה שמישל שיקרה לנייט כול הזמן הזה ושאחר כך פלטה שאביה שוכב עם אמה; איך היא חזרה הביתה, התנגשה במכונית, סיפרה לאמה על הבגידה ועל כך שהוריה רבו כול הלילה…
"אביך שכב עם אמא של מישל?" איזי היתה המומה. "לעזאזל…מה יש לבנות במשפחה הזאת?"
אנה לא ענתה.
"אז הורייך הולכים להיפרד?" איזי שאלה בהיסוס.
"לא יודעת…" ענתה אנה בכנות. האם הוריה יכולים להתגבר על הבגידה של אביה?
היום של אנה היה גרוע ביותר. היא שוב לא הצליחה להתרכז בשיעורים והמורה למתמטיקה אף תפס אותה לשיחה לאחר השיעור ואמר לה שהציונים שלה ירדו ושהיא לא מרוכזת בשיעורים ושהוא יתקשר להוריה אם זה ימשיך. אנה הבטיחה להשתפר. נייט לא ניסה לגשת אליה למשך כול היום ואנה גם היא לא רצתה לדבר איתו במיוחד. היא לא רצתה להכביד על בעיותיה בשיחה עם נייט; הוא האמין לשקרים של מישל כול כך בקלות וזה הציק לה…
למרות שלא רצתה לדבר איתו, היא לא יכלה שלא לתהות אם הסיבה שהוא לא ניסה לגשת אליה זה בגלל שהוא ומישל חזרו זה לזה לאחר שהיא הסתלקה מביתו אך לא נראה שזה העניין כי אנה לא ראתה אותם יחד למשך היום; מישל בילתה עם קלי וטרייסי, ונייט היה עם ג'ורג' וטיילור.
עד ההפסקה השנייה, אנה כבר רצתה להסתלק מהבית ספר בהקדם האפשרי אך כשהבחינה בסטיב בדיוק חולף על פניה במסדרון, היא הלכה בעקבותיו וקראה לו לעצור.
"או, היי אנה," אמר סטיב מעט מופתע וסמוק כשהסתובב וראה אותה ניגשת אליו.
"היי," ענתה אנה בקול קריר.
"תראי, אני מצטער בקשר למה שקרה ב-"
"אני רק רוצה להגיד לך שתעזוב את אח שלי," אנה קטעה אותו בגסות. היא לא רצתה להיות כול כך מרושעת אבל עבר עליה שבוע מחורבן ביותר ולא היתה לה סבלנות יותר.
"מה?" סטיב נראה מבולבל.
"רוב סיפר לי מה קרה," אמרה אנה. "הוא לא מעוניין בך והוא לא הומו אז תתרחק ממנו…אם יגלו בבית הספר על מה שקרה, זה יהיה רע במיוחד לרוב ואני לא רוצה שיתחילו לרכל על אחי."
סטיב התבונן בה מעט מופתע לרגע ארוך ואז הניד בראשו בחיוך לעגני ואמר בלגלוג מסוים,"זה מה שרוב סיפר לך? שאני רודף אחריו?"
אנה לא אמרה דבר.
"אני לא רודף אחריו," אמר סטיב בקול רגוע וקר. "זה משהו שקרה בין שנינו. אני מניח שאני מבין למה הוא רוצה לשקר לך ולהמשיך כאילו זה לא קרה אבל זה כבר עניין שלו…"
"שיקר לי לגבי מה?"
"להתראות אנה…" אמר סטיב מבלי לענות, הסתובב והלך, מותיר אחריו את אנה קפואה.
רוב שיקר לה?
"אנה וילסון?" היא שמעה קול מאחוריה לפתע. היא הסתובבה וראתה את המנהלת קאר מולה בסבר פנים חמור.
"אני רוצה שתבואי איתי לחדר שלי בבקשה…" היא אמרה.
"בסדר," אמרה אנה מעט מופתעת. "קרה משהו?" היא שאלה.
"בואי נדבר במשרדי," ענתה המנהלת קצרות וסימנה לה ללכת בעקבותיה.
אנה אף פעם לא ביקרה במשרדה של המנהלת קאר; זאת היתה הפעם הראשונה שלה. המשרד היה רשמי ואפרורי, הקירות היו צבועים בגוון אפור בהיר, שולחנה של גברת קאר היה בדיוק מול הדלת והוא היה עמוס במסמכים שהיו מפוזרים עליו; שתי מסגרות תמונה עיטרו את השולחן ובהן נראה גברת קאר ובעלה יחד עם בתה הבלונדינית השמנמנה שנראתה בערך בגיל 8, ועוד תמונה אחת של בתה בלבד. עוד היו על השולחן, טלפון, מחשב ופקס, ליד השולחן היה פח זבל קטן ומול שולחנה היה כיסא מרופד בשביל אנה שתשב בה.
"תשבי," הורתה המנהלת והלכה להתיישב מאחורי שולחנה.
אנה תהתה על מה מדובר.
"אנה," פתחה המנהלת בקול שקט ורגוע. "שלשום בצהריים, המשטרה מצאה פחיות ספריי לצבע בפח הזבל של הרחוב ליד הבית ספר, ובעזרת הראייה הזאת הם הצליחו לגלות הבוקר את האנשים שפרצו לבית הספר-"
בטנה של אנה התהפכה.
"להפתעתנו אחד מהנאשמים הפליל אותך בשיתוף פעולה," המשיכה המנהלת. "הוא אמר למשטרה שאת פרצת איתם לבית הספר והיית איתם כשהם השחיתו את המקום. שניים מהנאשמים האחרים אישרו את זה…"
אנה קפאה במקומה.
"הודעתי על כך להורייך והם בדרך לכאן," המשיכה המנהלת בקול מעט מנחם. "אך אני נאלצת להודיע לך שאת מסולקת מהבית ספר לאור ההאשמות האלו."
"מסולקת?" אנה גמגמה בלי להאמין.
"חבר המנהלים של הבית ספר החליט פה אחד על הסילוק שלך," אישרה המנהלת ונראתה באמת ובתמים מצטערת.
"אבל אני לא ידעתי על מה שהם עומדים לעשות!" אנה אמרה בבהילות."ואני לא שברתי או ריססתי שום דבר על הקירות!"
"זה לא באמת משנה דבר,אנה," אמרה המנהלת. "העובדה שהיית שותפה לפריצה ובגלל שלא אמרת דבר לי או למשטרה לאחר שהתבצעה ההשחתה והמשטרה חיפשה את האשמים מיד מורה עלייך כאשמה בדיוק כמו האחרים."
"אז אני מסולקת מהלימודים?" אנה שאלה חלושות.
"אני מצטערת לומר לך שכן."