“תן לי עוד סיבה לנשום” – פרק שמיני

פרק 8 – זריז בשירותים

עישנתי כמו קטר. לא יכולתי להפסיק להצמיד את הסיגריות הקטלניות לפי ולמצוץ אותן עד עפר. הייתי צריכה להרגע בדרך כלשהי, וזו הייתה דרך מצויינת.
איתי ואופיר רקדו ברחבה, יכולתי להשקיף עליהם מהבר, הם היו די בולטים, בעזרת הריקוד החושני שלהם. חייכתי חיוך קטן וגלגלתי את עיניי.
לא ידעתי שאופיר מסוגלת לרקוד בנועזות שכזו. ראוי לשבח.
רועי הלך מלפני חצי שעה, ועדיין לא חזר. בזמן הזה הספקתי לעשן עשר סיגריות, ולשתות כוס קולה גדולה, במקום משקה אלכוהולי אחר. בכל זאת, אני הייתי צריכה לנהוג בחזרה הביתה, ולא התכוונתי להשתכר.
"באמת לא רע," רועי התיישב בכיסא שלצידי, על מצחו ניגרת זיעה קרה, מה שהעיד והסגיר אותו, כי פעל לא מעט.
"שמחה שיכולתי לעזור," פלטתי בלעג, נושפת עשן, ומוצצת את הסיגריה באיטיות. הרגשתי את מבטו של רועי נח עליי, והוא הציץ בקופסת הסיגריות שהייתה מונחת על הבר,
"קטלנית…" הוא מלמל ואחז בין אצבעותיו סיגריה, הדליק אותה עם המצית, ושאף אל תוך ראותיו. לא הגבתי על דבריו, וכיביתי את הסיגריה במעפרה.
"מתי הולכים הביתה?" שאלתי בשיעמום, מעבירה את אצבעותיי על בר העץ הלוך ושוב,
"לא יודע, נראה שאיתי ואופיר נהנים." רועי חייך, מבטו לא מש מפניי,
"טוב." אמרתי בכובד ראש ולגמתי מכוס הקולה שהייתה על הבר,
"רוצה סיבוב זריז בשירותים?" הוא שאל בחוצפה, מה שלא הפתיע אותי כל כך. הוא התנהג לצידי כבר בצורה הזאת, אז לא ייחסתי חשיבות יתרה.
"אני אוותר, פעם הבאה." מלמלתי בעייפות, לא באמת מתכוונת לדבריי הציניים למדי.
"אמן!" אמר, אני חייכתי חיוך משועשע,
"תפסיק, מושפל." ניסיתי להרצין את מבטי, אך לשווא. החיוך עדיין התנוסס על פניי, ומבטי משועשע.
"היי, מה קורה?" איתי נעמד לצידנו, מיוזע, בעוד אופיר עדיין רקדה עם עצמה ברחבת הריקודים, אני חייבת להודות, המחזה היה משעשע.
"בירה," הוא אמר לברמן, והביט ברועי במבט נוקב.
"משעמם, מתי הולכים?" מלמלתי, איתי הניד בראשו,
"לא יודע, שעה, ככה?" החווה בידו, אני נשפתי בעצבנות והטתי את ראשי אחורנית.
"אז לפחות נהנה קצת," קמתי מהכיסא הגבוה, שיערי השטני אשר היה מהודק בקוקו גבוה השתלשל על כתפי הימנית.
"לאן?" שאל איתי, גלגלתי את עיניי,
"אלוהים, תנוח." פסקתי והלכתי לכיוון הרחבה. כשנעמדתי במרכזה, בחור נמוך יחסית, בעל שיער בלונדיני-מלוכלך, משך אותי והצמיד את בטנו אל גבי. חייכתי לעצמי חיוך מרוצה ונעתי בקצבו, שנינו רוקדים בתיאום מושלם. הבחור ידע לרקוד, ואני אהבתי לרקוד. כעבור כמה דקות, בין חיכוך לחיכוך, שנינו התגופפנו לכיוון השירותים. נכנסנו לתא קטנטן וצפוף, ונעלנו את הדלת. הוא הצמיד אותי אל קיר העץ, אשר לא בדיוק בלם את הקולות שנלטו מפי. הוא הפשיל את תחתוניי, נותן להם ליפול לרצפה, והוריד מעט את הג'ינס שלו, נשאר בבוקסר.
אלוהים, רועי לא היחיד שיודע לעשות חיים ומוצא פרחות לדפוק.
***
יצאתי ממבנה השירותים, מתקדמת לכיוון הבר בצעדים זריזים. אם המוסיקה לא הייתה כל כך רועשת ועוצמתית, הייתי מצליחה לשמוע את עקביי נוקשים על הרצפה.
מרחוק, ראיתי את איתי, אופיר ורועי יושבים על הבר, ושותים. אופיר שתתה בירה, וכך גם רועי ואיתי. הנחתי שהם לא בדיוק ישתכרו הלילה עד עילפון חושים.
"היי," התיישבתי בכיסא הפנוי לצד איתי, אשר מבטו היה מודאג. כשראה את פניי נראה היה שהוקל לו, אך עכשיו מבטו היה זועם.
"איפה, לעזאזל, היית?" שאל, מדגיש כל מילה. מבטו של רועי רפרף עליי, על פניי, וחיוך משועשע שיחק על שפתיו,
"היא הזדיינה בשירותים. אני אמור להעלב? ותסדרי את השיער, הוא מבולגן." אמר והעביר את ידו בשיערו הנפלא, שכל כך רציתי להעביר את ידי בו. באמת יש לו שיער נפלא. מעניין איך הוא מרגיש.
פיזרתי את שיערי וסירקתי אותו בעזרת אצבעותיי, מחייכת חיוך רחב,
"תסתום, הוא ילשין לרוזה," אמרתי בהתגרות, מה שגרם לרועי לצחוק מעט ולאיתי לנהום בזעם,
"נהנת?" שאל בעלבון, חייכתי חיוך קטן,
"גאד, אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה." קרצתי לו, הוא גלגל את עיניו,
"תהיי בריאה." תמצת את מחשבותיו ואז קם מהכיסא,
"נחזור הביתה?"
***
הנסיעה חזרה הביתה עברה בדממה. אני נהגתי, ולשם שינוי לרועי לא היו תלונות. הוא שתק בכל מהלך הנסיעה. אופיר ואיתי, שישבו במושבים האחוריים, בעוד רועי ישב במושב שלצידי, דיברו בשקט והתנשקו מדי פעם, מה שגרם לליבי להתחמם ולהצבט בו זמנית. לא שתבינו לא נכון, אהבתי להיות רווקה ולשכב עם מי שבא לי, אבל לפעמים… רציתי אהבה. רציתי בחור שיאהב אותי בזכות מי שאני, ושאני אהיה שייכת רק לו. הוא עדיין לא הגיע, אבל השאלה ששיחקה במוחי הייתה,
"הוא בכלל יגיע?"
ועדיין לא מצאתי את התשובה.
הנחתי את הרכב לצד המדרכה וכולם יצאו ממנו. צעדנו בשביל הגישה אשר הוביל לכיוון הבית, וכשהגענו לבית, כל האורות בסלון היו כבויים.
"איפה רועי ישן?" שאלתי בחשדנות, בזמן שרועי קרץ לעברי בשובבות. חייכתי חיוך קטן והנדתי בראשי כמיואשת,
"כעיקרון.. " מלמל איתי בחוסר נוחות,
"באותו החדר איתך…"
***
אז… מה אתם חושבים על הפרק? סליחה על השעה, אבל רק עכשיו יצא לי להעלות אותו. אז… העניינים בסיפור הזה באמת ילכו לאט, ואני צופהצלו בסביבות הארבעים פרקים, מינימום.
מה אתם חושבים על רועי, ועל איתי? אני אוהבת את רועי, ואני חושבת שהוא יתגלה בתור דמות מעניינת בהמשך.
אשמח לתגובות ודירוגים.
אוהבת! 3>