קיץ בלתי נשכח- פרק 13

הלכתי לחדר שלי והייתי במחשב. סתם הייתי אני והמחשב וזה היה נחמד להיות לבד בלי כל הרעש עכשיו והיום בכללי.. אחרי שהייתי כמה שעות במחשב וגם ראיתי טלוויזיה עד שכבר היה ממש מאוחר בלילה אז עצרתי והלכתי לישון..
-בוקר-
קמתי בבוקר ונזכרתי שהיום זה היום האחרון ללימודים וגם היום האחרון שלי בעולם הזה.. התלבשתי מהר כי קמתי די מאוחר ואכלתי ארוחת בוקר מהירה. אמרתי שלום להורים שלי והלכתי מהר לבית ספר. הגעתי לכיתה שנייה לפני הצלצול והתיישבתי בכיסא שלי. המחנכת שלנו נכנסה עם חיוך מאושר כזה שלא ראינו בחיים וכולנו ידענו שהחיוך הזה מבשר עד כמה היא סבלה איתנו השנה ועד כמה היא רוצה את החופש הזה.. בשני השיעורים הראשונים הייתה לנו שיחה משעממת עם המחנכת והיא לא הפסיקה לחזור על אותו המשפט המאוס שאומר שהיא אוהבת אותנו וגאה בנו שעברנו את השנה הזאת למרות שזאת השנה הכי קשה בבית ספר בגלל כל הבגרויות למרות שלפחות חצי כיתה נכשלה בכל הבגרויות.. אחר כך חילקו לנו תעודות שעתיים כי זה כל כך קשה לקרוא בשם של מישהו והוא יבוא לקחת את התעודה ואז הלכנו הביתה. הגעתי הביתה והלכתי לשים את התיק בחדר שלי ואדם כבר היה שם. הוא התחיל כבר לרוקן לי את הארון והשתמש בריצה המהירה שלו לשים את זה במקום שאני אשן בו בעולם החדש. "היי, מתרגשת? " הוא שאל תוך כדי שהוא פינה את הבגדים האחרונים שלי ואז הוא התיישב לידי על המיטה "לא יודעת, די.. מה איתך? אתה הולך היום לראות את אחותך אחרי 12 שנים? אתה צריך להתרגש יותר ממני" אמרתי נרגשת בשבילו "כן.. אני כבר מתחיל לחשוב שאולי זה לא רעיון כל כך טוב.. " הוא אמר ושמעתי שהוא טיפה מפחד "מה פתאום? כל כך הרבה זמן חיכית לזה ועכשיו אתה משתפן? חוץ מזה אתה בעצמך אמרת שאתה לא תוכל להתחמק מהמפגש הזה אז למה אתה מנסה לעשות את זה? " אמרתי בביטחון כדי לעודד אותו "אני לא יודע.. את באמת חושבת שאחרי 12 חודשים היא עדיין זוכרת מי אני בכלל? " הוא אמר עדיין די חושש ומפחד "תקשיב אני לא יכולה להגיד לך מה היא מרגישה כי אני לא היא אבל אני יודעת שאם היה לי אח שלא הייתי רואה הייתי מצפה שהוא יבוא ברגע שהוא יכול. אני לא יכולה להבטיח לך שהיא תקפוץ לזרועותייך כי רוב הסיכויים שיהיה לה הרבה כעס טעון מאז שעזבת אותה ככה מבלי לומר מילה אבל היא בהחלט תשמח במקום כלשהו שלא שכחת אותה ושכן באת בסוף לראות מה שלומה" אמרתי בחיוך דואג ואכפתי "תודה" הוא שם את ידו על הירך שלי וחייך אלי "זה בסדר, אני רק אמרתי לך את מה שאני חושבת.. " המשכתי לחייך "מה שאת חושבת מוצא חן בעיני" הוא צחקק "אני שמחה" צחקתי "טוב מה עוד יש לעשות? " אמרתי "לנוח עד שתאמיני בכל מה שקורה סביבך.. " אמר ונשכב על המיטה "ואם אני אגיד לך שאני כבר מאמינה? " חייכתי והוא ישר קם מהמיטה לכיווני "את מאמינה? " אמר בהתלהבות ואני חייכתי "כן, אני חושבת שאני צריכה להאמין, זה לא יזיק.. להפך, זה יבריא אותך.. " חייכתי חצי חיוך נבוך. אדם העלה את הרגל שלו וראה שכל הפצעים מתחילים באמת לעבור כמו קסם "תודה תודה תודה תודה" הוא צעק וחיבק אותי חיבוק מוחץ מראש שמחה והתרגשות "אתה לא צריך להודות לי, אתה זה שגרמת לי להאמין בסיפור ההזוי הזה.. " צחקתי טיפה "אין לך מושג כמה אני מאושר רון " הוא אמר ובאמת ראו שהוא מאושר. החיוך מאוזן לאוזן, העיניים הקורנות, הקול הנרגש, הרגשתי כאילו אני מלכת העולם פתאום. רק להסתכל לו בעיניים ולראות שהוא מודה לי, לי. לא למישהי אחרת, לי. לא רון. אסור לך להתאהב בו. פשוט אסור לך.. תזכרי הוא בן 22, הוא בן 22 רון. הוא גדול ממך ב-5 שנים רון. את לא כזאת, תפסיקי. גם ככה אהבה זה לא משהו טוב בסך הכל אז למה שתתחילי עם זה.. "טוב אז מתי הולכים? " יצאתי מהבועה שלי וחזרתי למציאות. למציאות שבה אני *לא* מאוהבת באדם. "לא צריך למהר, בואי קצת ננוח.. " הוא חייך ושכב על המיטה ואני נשכבתי לצדו "אוף אין לי מושג מה אני עושה קודם.. איך אני מתחיל בכלל לחפש אותה.. ? הכל פתאום כל כך מבולגן לי בראש ואין לי מושג מה לעשות.. " הוא אמר טיפה מודאג ומבולבל "הכל יהיה בסדר. אל תלחץ יותר מדי, פשוט תעשה מה שהלב שלך אומר" אמרתי. זה די אירוניה שאני אומרת לאדם לעשות מה שהלב שלו אומר ואני בעצמי לא עושה את זה.. "את צודקת. אני לא צריך להילחץ, אני תכננתי את זה 12 שנים. אני יודע בדיוק מה לעשות. אני אלך לשלטונות ואני אשאל שם איפה אחותי גרה ואז אני אלך אליה ואספר לה הכל.. אין לי ממה להילחץ" אמר כדי להרגיע את עצמו "בדיוק" אמרתי "אני רק מקווה שהיא לא תשנא אותי.. " הוא אמר "היא לא יכולה לשנוא אותך, אתה אח שלה. גם היא רוצה היא לא יכולה, אתה קשור איתה בקשר דם. חוץ מזה אי אפשר לשנוא בן אדם כמוך, תאמין לי שניסיתי" חייכתי אליו חיוך שמשדר שהכל בסדר ושאסור לו לדאוג והוא צחק "אבל את לא נחשבת כי את מאוהבת בי.. " הוא חייך "מתי תבין שאני לא מאוהבת בך? " המשכתי עם השקר הזה למרות שרק אני קונה את השקר הזה וגם זה לא כל כך "מתי תביני שאני ממש לא מאמין לך? " הוא צחק "אני לא אבין בחיים" אמרתי בצחוק "אוקי אל תביני אבל את יודעת שאני לא קונה את זה בכלל.. " הוא אמר "אל תאמין, אני צריכה שתאמין? " אמרתי בביטחון ובלב שלי אמרתי כן אני צריכה שהוא יאמין כדי שגם אני אוכל להאמין! "כן, כי אז אני יפסיק להגיד לך את זה.. " הוא אמר בביטחון "אתה יודע מה? לא אכפת לי, אתה יכול להגיד לי מה שבאלך זה לא אכפת לי" אמרתי בביטחון מלא. אחרי הכל, הייתי צריכה גם לשכנע את עצמי "ואם אני אגיד שאת מאוהבת בי עד כדי כך שגם כשאת בלעדי את לא יכולה להפסיק לחשוב עלי? " הוא חייך והסתובב אלי "לא אכפת לי" אמרתי עדיין בביטחון המזויף