לא מדהימה, ובכל זאת…. ♥פרק שביעי♥

בבוקר שלמחרת אני מרגישה טיפשה. אני מפזרת את השיער שלי ואפילו מסרקת אותו. אני מתלבשת בבגדים הכי יפים שלי, אלו ששמרתי ליום הולדת שלי (שדרך אגב כולל את עופרי ומאפין קטן שהוא מגניב לי במיוחד מחדר המורים), שאלה בגדים צמודים – צמודים ויותר מדי מחמיאים (תמיד התביישתי בחזה המפוצץ שלי). בפעם הראשונה מזה שנים אני משתמשת בכמות קטנה של מסקרה ומייק- אפ ואפילו קצת גלוס. אני מסתכלת במראה מכוסת האבק שלי בבוקר (!).
אני מרסנת כל שביב של שליטה עצמית כדי לא לחייך כל הזמן.
כשאני הולכת לארוחת בוקר בקפיטריה, אני רואה מזווית העין את עופרי רץ אליי בשיא המהירות.
"שרי, את…." הוא נראה יותר נדהם מרועי כשעזבתי אותו. משום מה זה מרגיז אותי.
"כן?" אני שואלת ומצמצמת עיניים.
"שכחתי את יום ההולדת שלך במקרה? לא, זה רק ב20 ליוני, נכון?" הוא נראה כאילו נגמר לו כל האוויר.
"פעם אחת אני מחליטה להתלבש יפה, ואתה רק מציק לי. טוב, אני לומדת מזה לא להתלבש יפה יותר." אני אומרת בזעם, ופתאום קולטת שכולם מסתכלים עלי ועל עופרי.
או יותר נכון… עלי.
"זה לא רק זה…" עופרי אומר ולפתע עוצר מללכת ואומר ממש מולי. הקול שלו נהפך לעמוק יותר, חושני יותר. הפנים שלו הרבה יותר מדי קרובות. "מעולם לא נראית כל כך…. יפהפיה." אזעקה קטנה מתנגנת בראש שלי. האם הידיד היחיד שלי מתחיל איתי?
וואו. כן הוא כן. הוא מקרב את הפנים שלו עוד יותר.
שמישהו יציל אותי, בבקשה.
"מה את עשית לו?!" למה היא תמיד באה ברגעים הכי גרועים שלי?
אני מסבה את מבטי ומסתכלת בפנים הרותחות של סטשיה. "סליחה?"
"אל תגידי לי שאת לא מבינה על מי אני מדברת."
אני עוטה על פני פרצוף תמים. "ומה איתך, סטשיה? פתאום מדברת עם עוד מישהו חוץ מעם המראה שלך? נראה שכולנו עוברות שינויים."
סטשיה רותחת. "את. באה. איתי. לפינה. עכשיו." רגע אחד. יש בעיניים שלה משהו רך יותר למעיה בערך. משהו יותר מתחנן. למזלה, זה עובר.
"היא לא באה ולא נעליים." עופרי אומר. למה הוא פתאום כל כך מרגיז אותי? אני שומעת קול בראשי שאומר לו להפסיק להידחף.
"אני ב ס ד ר, עופרי." אני אומרת והולכת בשקט לפינה.
"זה רועי." אני אומרת.
"כן." היא משיבה. "הוא פשוט חזר אתמול בלילה כל כך… מוזר. הייתי בטוחה שהוא שתה. אבל כששאלתי אותו מה יש לו, הוא רק אמר שהוא טיפל בפציעה שאני גרמתי. את אולי לא מאמינה, אבל לא התכוונתי לפתוח לך את הראש…"
אני משלבת ידיים ומגלגלת עיניים. היא קולטת מה אני חושבת עליה.
"טוב, אל תאמיני. אבל את היית היחידה שפצעתי, וישר קלטתי מה זה אומר. אחר כך ראיתי את הרצפה הרטובה מהגשם. בדיעבד אני מבינה שאת היית בחדר שלו, כי שמעתי אותו מדבר עם מישהו, אבל רועי תמיד היה מוזר, וחשבתי שהוא אולי דיבר בטלפון…"
"מה, כבר לא מדברים בטלפון בימינו?" אני שואלת בציניות.
סטשיה מגלגלת עיניים. "טיפוסי מצידך. בכל מקרה, בלילה הוא דיבר מתוך שינה."
פתאום אני נכנסת למתח. "מה הוא אמר?"
מה, אני דפוקה? אני נשמעת בדיוק כמו איזו פקאצה שרוצה רק לשמוע את הרכילות.
"משהו בקשר לזה שהוא צריך להחליף את התמונות שלו…" אני מחייכת קצת. "אבל גם הוא דיבר על מישהי יפהפיה, שהשיער שלה עשוי מאש." אוי, שיט.
אני מנסה לשמור על קול רגיל. "טוב, אז הוא אומר את זה. איך זה נוגע אליך?"
הקול שלה לפתע נמוך יותר. "טוב, קשה לי להגיד את זה אבל… רועי חתיך. ממש חתיך."
אני מנסה להבין לאן זה יוביל. "שאלת את עצמך פעם איך נהייתי כזאת מקובלת?"
"לא." אני עונה בהחלטיות.
"כשרק התחילה השנה הראשונה בחטיבה, הזמנתי את הילדה הכי מקובלת בשכבה הכי גבוהה לבית שלי. היא ידעה שזו אחוזה, אז היא זרמה עם זה. ובשנייה שהיא ראתה את רועי, היא הייתה בתדהמה."
"כמה.. בתדהמה?" אני שואלת בחשש מסויים.
"הרבה. היא אמרה שהיא תהפוך אותי למקובלת אם היא תקבל ממנו צרפתית."
אני לא יכולה לעצור את הפה שלי מלהיפתח. אני בשוק. "ועשית את זה?"
היא מחייכת קצת. "כן, יש לי שיטות. בקיצור, היה, נגמר, ומעכשיו אני משתמשת באותה שיטה כדי להשיג את ההערצה של שאר החברות שלי."
הקול שלי רועד קצת. מה היא עשתה לו? "ו…?" אני שואלת.
"אם תהיה לו חברה, זה כבר לא יעבוד. אולי השיטה מגעילה, אבל היא גאונית. יש לחברות שלי עוד טיפה של כבוד, והן פשוט ינטשו אותי אם הן ידעו."
לא מעניין אותי מה היא תעשה לי כדי לשכנע אותי. "סטשיה!" אני צורחת. "את מנצלת את האח שלך כדי להשיג תשומת לב!" ואז אני צורחת קללה כל כך גסה שעדיף לא לכתוב אותה כאן.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. יש עוד מעט צלצול, אז בשיעור הבא אני אגיד לך מה יקרה לך, לעופרי, ולרועי אם לא תתרחקי."

כשהיא מתרחקת, אני בוהה בגב המושלם שלה בזעם כזה שאני מרגישה אותו גדל ותופח בתוכי, נוגס בי, אוכל אותי מבפנים, עד שאני לא יכולה להרגיש שום דבר מלבדו.