אקדמיית סנט אגנס- פרק שישי: הסימן

"כשקמנו בבוקר, זה היה כמעט מופלא כמה רגיל הכל התנהל. כל אחד ואחד מאיתנו התפוצץ מרוב התרגשות, אבל שתקנו, והתנהגנו כאילו אנחנו מתאבלים.
כשקמתי, הדלת בדיוק נסגרה מאחורי ג'ייסון, ואווה הזדקפה כל כך מהר שראשה כמעט נחבט במיטה העליונה.
"שיט, הוא כבר ברח, נכון?" היא נאנחה. שפשפתי את עיני והנהנתי. היא קיללה ונעמדה, מתחילה להתארגן.
אז עשיתי אותו דבר, הלכתי לחדר שחלקתי עם טוני ובלייק, סירקתי את השיער שלי, לקחתי את התרופה שלי, ועמדתי לשים את המשקפיים,
אבל אז נעצרתי, הסתכלתי במראה שהייתה תלויה על הצד הפנימי של דלת הארון.
העיניים שלי היו חומות, בעיקרון. אבל האנשים שראו אותי בלי המשקפיים טענו שיש בהן גוונים זהובים. לא ממש ראיתי את זה, עד אותו רגע. רק אז הבחנתי בטלאים הזהובים, כמו רסיסי אור על פרוות דוב חומה.
הנחתי את המשקפיים בצד.
השיעור הראשון היה שיעור מתמטיקה, כשנכנסו לכיתה גוס-גוס דיבר עם ג'ייסון. לא, נזף בו. זאת המילה הנכונה.
עד שהוא סיים, כולנו כבר ישבנו במקומות שלנו. שמענו את המילים האחרונות שגוס-גוס אמר-
"-כאן עדיין על תנאי, מר מתיוס."
ג'ייסון הביט לרגליו, והלך להתיישב במקומו הקבוע ליד אווה. כשהוא עמד לשבת, היא שמה את התיק שלה על הכיסא שלו.
הוא אמר לנו להתנהג כאילו אנחנו עדיין כועסים עליו, אבל זה היה אחר, זה היה מרושע, זה היה אמיתי במאת האחוזים.
היה רק עוד מקום פנוי אחד, ליד היילי. היא הייתה צריכה לאסוף את כל הדברים שלה כדי לפנות לו מקום, ובמשך דקה שלמה כולנו הסתכלנו עליו, עומד שם, חבוט ומושפל לחלוטין, עם אווה שמביטה בהפגנתיות לכיוון ההפוך ממנו, וגוס-גוס שנועץ בו מבט של מוות בעיניים כהות.
"היום אני רוצה לסכם את החומר לקראת המבחן ביום שני, אנחנו נעבור בזריזות על משוואות מעורבות עם שברים עשרוניים,"
בסוף הלימודים, ג'ייסון שלח אותי לארוז תיק.
"אנחנו לא יודעים כמה זמן יעבור עד שנחזור לכאן, תגיד לכולם. ניפגש ליד השער הצפוני ברבע לארבע."
אז עשיתי כדבריו, ובשלוש ארבעים וחמש בדיוק, כולנו התאספנו ליד השער הצפוני. ממנו נכנסו המכוניות למינהן.
ונחש מה? ג'ייסון שוב נעמד על הדבר הכי גבוה שהוא מצא.
"אז ככה, בעוד חמש דקות בדיוק המשאיות יהיו כאן, ובעוד עשר דקות יקרה משהו, הוא ידרוש את תשומת לבם של כולם, אל תיבהלו, בסדר? בזמן שכולם יתרחקו, אנחנו ניכנס לחלק האחורי של המשאיות. יהיה שם די והותר מקום, ולא יסתכלו עלינו יותר מידי, אז פשוט תוודאו שלא יראו אתכם במבט ראשון. גוס-גוס חושב שאנחנו בטיול המאורגן לניו-יורק סיטי שהיינו אמורים ללכת אליו לפני ש… טוב, לפני שהפרופסור נעלם. יכול להיות שנגיע למצב בו הוא ייצור קשר עם אחד מאיתנו, הוא חושב שלמדריך שלנו קוראים איאן גאלרוי, אם הוא רוצה לדבר עם איאן גאלרוי, תתנו לי לטפל בזה. זו נסיעה של לא מעט זמן על לקומאנברוק, שם נחמוק החוצה בתחנת הדלק. שוב, זה לא אמור להיות קשה מידי. יש מעט מאוד אנשים באזור הזה. בעיר נבדוק רשימות אורחים של מוטלים, מצלמות אבטחה, וכל מה שנצליח למצוא. אם נרצה לחזור, זה לא יהיה מסובך מידי." הוא סקר אותנו.
"מיכאלה והיילי, אתם הולכים למשאית הכי קרובה. ג'ון וקונסנט, לזו שאחריה. אז טדיבר ואדם, טוני ובלייק, ואנה-מארי ורוג'רס."
"מה איתך?" אדם שאל. ג'ייסון הסתכל על אווה בעיניים אפורות ומלאות כאב, בלע את רוקו, ואמר:
"אני מניח שזה אומר שאני אהיה לבד."
המשאיות הגיעו, העמדנו פנים שאנחנו משחקים 'דג מלוח', עד שבדיוק כשסיימו את ההעמסה של כל מה שלא צריך, נשמעה אזעקה צורמת וצורחת שגרמה לי לרצות לברוח מהמקום, נהגי המשאיות מיד רצו פנימה כדי לראות מה קרה, וכולנו חמקנו אל תוך המשאיות.
ג'ייסון טעה, אגב, לא היה שם הרבה מקום בכלל.
המשאית אליה אני ואדם היינו אמורים לעלות הייתה עמוסה בארגזי עץ גדולים שיצרו קיר דמוי לבנים.
נאנחתי.
אבל בניגוד אלי, אדם היה יחסית קטן, הוא השתחל בין שני ארגזים, וגם הגדיל את הסדק כדי שאני אוכל לעבור.
מעבר לקיר, היה חלל פחות או יותר פתוח. רק כמה שקיות של פסולת טקסטיל. דרך אגב, מסתבר ששקיות-פסולת-טקסטיל הן בערך המצע הכי נוח ביקום. אני ואדם בילנו קרוב לשש שעות בחלל שכל הרצפה שלו הייתה מכוסה במשהו שהיה פחות או יותר פופים.
לא עשינו חיים משוגעים, כי זאת הייתה משימה והיינו רציניים. אבל… טוב, לא ממש התלהבנו כשהמשאיות עצרו לבסוף.
הדלתות נפתחו, אבל אנחנו היינו חבויים מאחורי הארגזים. עם נקודת מבט טובה למדי החוצה. הנהג הוציא כמה ארגזים, ונכנס אל תוך תחנת הדלק.
אני ואדם רצנו החוצה, ברגע שהתרחקנו, פשוט עשינו כאילו אנחנו שייכים לשם. מיד איתרתי את כולם, ג'ייסון הצביע על מזנון דרכים שנראה כמו אחד מארבעת בתי העסק שהיו בעיירת הכביש הקטנטנה הזאת, יחד עם תחנת דלק, מוטל, וסופרמרקט. כנראה שהאנשים שגרו פה נסעו שלוש שעות כדי לקנות בגדים.
ישבנו במזנון, ושתיתי מילקשייק. היה לי קצת כסף משלי, לא מצאתי סיבה לא להוציא אותו על משקאות.
"יש כאן מלון דרכים אחד, ותחנת דלק אחת. שתיהן צריכות בדיקה רצינית." ג'ייסון אמר.
"אז נתחלק לשני צוותים?" הציע אדם. ג'ייסון הנהן.
"אדם, טרוור, היילי, מיכאלה, ואנה-מארי, לכו לתחנת דלק, תחפשו מצלמות אבטחה, תספרו אותן, אבל אל תעשו איתן כלום. תשאלו, אבל רק אם תצליחו להכניס את זה לשיחה כבדרך אגב. ג'ון, בלייק, קונסטנט, טוני, ורוג'רס, לכו למוטל, כנ"ל בנוגע למצלמות, תבדקו כמה, בערך, חדרים יש שם, איפה המשרד, אם יש שם רשימת אורחים, מה שעות הפתיחה." הוא הסתכל על אווה במבט אומלל מאין כמותו, כל כך אומלל שרציתי לחבק אותו ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר. "אני… אני אלך לבד, לבדוק כמה מהמקומות האחרים."
עשינו כדבריו, לא הייתה נקודה בתחנת הדלק שלא צולמה בידי מצלמה אחת לפחות. נכנסנו כדי לנסות לדבר, אבל בסוף קניתי בשר מיובש. הייתי רעב.
האישה שעבדה בקבלה הייתה חברותית להפליא, היא אמרה משהו על זה שיש הרבה משאיות שמגיעות לכאן לאחרונה. אדם שאל למה בדיוק היא מתכוונת, ואז היא פטפטה במשך רבע שעה על צריכת דלק של מסחריות, כמה הן מכוערות, ואיזה שעמום זה לעבוד במשמרת הלילה. במיוחד שהבחור האחד שמגיע לתדלק הוא כל כך גס רוח.
"הוא קרא לי גברתי, אתה מאמין? כאילו אני איזו זקנה."
האישה הזו הייתה בת ארבעים-חמישים. אני קראתי לה גבירתי לפני עשר דקות בערך.
"הוא גם היה מפחיד כזה, נראה שהוא מת להסתלק מכאן. ממש ג'נטלמן." היא גלגלה את עיניה. "זאת אומרת, אני יודעת שהעיירה הזאת היא לא בדיוק מוקד ההתרחשות, אבל באמת, תפתח נימוסים!"
הקשבנו לפטפוט שלה במשך עוד עשר דקות, ואז היא שלחה אותנו לדרכנו. חזרנו ישר למסעדה, ג'ייסון והקבוצה השנייה כבר חיכו לנו שם.
"מה מצאתם?" ג'ייסון שאל מיד. אדם התיישב.
"היה דיבור על איש חשוד שהגיע עם מסחרית במשמרת הלילה, נשמע שדי בער לו להסתלק."
"אנחנו לא מצאנו כלום." אווה אמרה. היא הסתכלה על אדם, מבטה עבר ישר מעל ראשו של ג'ייסון. כל כך ירוק וכל כך חד, שכמעט יכולתי לראות אותו חותך כמה שערות סוררות שמזדקרות מעט גבוה מידי מראשו של הילד המסכן.
אווה הייתה ממש מפחידה לפעמים.
"תעריפים?" ג'ייסון שאל. לקחו כמה שניות של שתיקה עד שבלייק קלט שאווה לא מתכוונת לענות לו, והתערב.
"שלושים דולר ללילה."
ג'ייסון הנהן, והביט בשעונו.
"אז ניקח חדר, בלילה נלך לתחנת דלק. היא פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה?"
"לא," עניתי. "היא פתוחה עד שתים-עשרה."
"מעולה, אז נכוון שעונים לשלוש."
הלכנו למלון, הוא היה בנוי בצורת קופסא כחלכלה ורצופת חלונות. הרצפה בלובי הייתה מרוצפת בשחור ולבן, והקירות צבועים בצהוב חרדל מחליא. הדלפק היה עשוי עץ מדומה, ומאחוריו עמדה אישה בעלת שיער חום ואף קטן. היא הייתה יפה, ולבשה חולצה ורדרדה עם תחרה בקצוות.
ג'ייסון נעמד ליד הדלפק, אני מרגיש רע מאוד להגיד את זה, אבל לא היה אחד מאיתנו שלא גיחך. הוא פשוט לא היה גבוה מספיק. האישה היפה אפילו לא הרימה את הראש שלה מהמחשב, כי היא לא ראתה אותו. רק קצה ראשו הציץ ממעל לדלפק. הוא נעמד על קצות אצבעותיו, כמו ילד קטן, אבל הוא עדיין היה נמוך מידי.
"סלחי לי," הוא אמר. ואז עוד פעם, חזק יותר. האישה הרימה את מבטה מהמחשב, והסתכלה עליו.
"הו, שלום," היא הביטה מסביב, כולנו עמדנו במרחק ניכר משם, והמשכנו להתרחק באחידות כמו כבשים ככל שהצחוק של הפחות מתחשבים מביננו התגבר.
"איפה ההורים שלך?"
הצחוק של בלייק לא הגיע עד אליו, אבל הוא היה רשע בכל זאת. ציפיתי שאווה תבעט בו, אבל היא לא עשתה את זה. אולי מישהו היה עושה את זה במקומה, אבל אני חושב שאף אחד מאיתנו לא הרגיש מספיק נעלה בשביל זה, להתחשב בעובדה שהיינו צריכים לעצור את הצחקוקים של עצמנו.
"ההורים שלי בדטרויט." ג'ייסון אמר, והוריד את התיק שלו מגבו. "מאה הדולרים שלי, לעומת זאת, נמצאים ממש כאן."
"התעריף הוא שלושים דולר."
"אני יודע." הוא חייך, והוציא מהתיק ארנק ומהארנק את הכסף. היא טמנה מפתח בידו.
"קומה שלוש."
הוא פנה ללכת, ואז הסתובב ברגע האחרון.
"המדריך שאחראי על כולנו כאן, ההוא שנתן לך שלושים דולר, קוראים לו איאן גאלרוי."
"כמובן."
הוא חלף על פנינו בדרך למדרגות. החיוך הקטן שעמד על פניו כשהוא דיבר עם האישה היפה התחלף מיד בזעף, לא… אכזבה, כאילו הוא לא מאמין שאנחנו כל כך שפלים.
"תעשו לי טובה, אם אתם צוחקים, לפחות תגדלו את הביצים לעשות את זה בפרצוף שלי."
אדם התכווץ, קונסטנט השפיל את מבטו, וטוני נראה כאילו הוא הולך להגיד משהו, אבל הוא לא עזר את האומץ לעשות זאת לפני שג'ייסון כבר נעלם מעבר לפנייה.
המעלית הייתה קטנה, מחניקה, ומסריחה מחלב חמוץ. יכולנו לעלות רק שניים בכל פעם, ולמרות שהחדר שלנו היה רק בקומה הראשונה: אף אחד מאיתנו לא עלה במדרגות.

כפות הרגליים היו יחפות ובהירות, כל אצבע הייתה מתוקה שכזו, מעט מרובעת, קטנה. הציפורניים המרובעות נצבעו בלק אדום כמו ורד, הקצה של הציפורן היה צבוע בשחור, וקו שחור ודקיק חצה את הציפורן לאורכה. שלוש נקודות שחורות צוירו בכל צד, ואחת באמצע. חיפושית קטנה וחמודה על כל אצבע. הרגליים היו ארוכות ונתונות במכנסיים כחולים וצרים. השוק התחיל בקרסול דקיק, ומשם התעבה, נעשה דקיק שוב בברך. הירך התחילה להתאבות עד שהפכה למותן. ירכיים דקות זה מוזר, אם אתם שואלים אותי. זה גורם לאנשים להראות חולים. מהמותן, הקימור עלה ונעשה צר בבטן, לא יותר מידי, רק קצת. ואז הוא התעבה עוד קצת, בחזה. אולי זה לא יפה מצידי לתאר אותו, אבל אני אעשה את זה. כי זה לא נראה לי מיני, כלום לא נראה לי מיני. היא הייתה יפה, לא בצורה מינית, פשוט בצורה יפה. וגם החזה שלה היה יפה. הוא לא היה 'גדול', הוא היה… טבעי. פשוט וטבעי. ואז באו הכתפיים, כתפיים חלקות ופשוטות שהיו מופת לעור בהיר וחלק, רוב הבנים היו מסתכלים על החזה, או על הישבן, אבל אני חשבתי שכתפיים הן הדבר הכי יפה בעולם. היו נמשי-שמש על הכתפיים שלה, נקודות מעט כהות יותר, חינניות ופשוטות. זה היה פגם, מבחינה טכנית. אבל זה היה חתיכת פגם יפיפה. ואז הקו נעשה צר יותר כל כך מהר שאני כמעט קיבלתי סחרחורת, לצוואר, עצמות הבריח שלה בלטו רק טיפה. זה היה מקסים, משום מה. הסנטר שלה היה קהה, כמעט עגלגל. שפתיה היו דקיקות וורדרדות, והאף עגול וסולד, מעט סמוק, כמו הלחיים שלה. גם הן היו סמוקות ועגולות ומעט מנומשות. העיניים שלה לא היו גדולות, ולא עגולות. הן הבריקו מסקרנות ומשמחה. השיער שלה היה לח, וגלש על כתפיה. גם הן היו עגלגלות ומנומשות, אני חושב.
"טרוור,"
הריסים שלה היו כל כך עגולים וכל כך רכים.
"טרוור,"
השיניים שלה היו צחורות ומרובעות. רק טיפה, כמו ששיניים אמורות להיות.
"טרוור!"
פקחתי את עיני, לאט לאט ובעייפות. העיניים של אווה נצצו.
"טרוור, אנחנו צריכים להעיר את כולם. אני לא מאמינה שהשעון המעורר העיר רק אותי!"
התיישבתי בנוקשות. קיבלנו את החדר עם הכי הרבה מיטות שיש, ושלושה מאיתנו עדיין ישנו על הרצפה. אני, קונסטנט, ואנה. ג'ייסון היה היחיד שישן לבדו. הוא נראה קטן מידי. אדם ישן במיטה הגדולה, עם מייקי מצד אחד והיילי מהשני. במיטה הגדולה השנייה ישנו אווה וג'ון, עם ערימת כריות ענקית מפרידה בינהם. ובמיטה המתקפלת השנייה ישנו טוני ובלייק. הם נרדמו בגבם זה לזה, אבל עכשיו בלייק שכב על גבו, וטוני הניח את ראשו על הבטן שלו.
"תעיר אותו." היא לא הסכלה על ג'ייסון בכלל בעודה פונה להעיר את קונסטנט.
"חכי," אמרתי, בהרבה יותר אומץ משחשבתי שיש לי. היא הסתובבה והסתכלה עלי בעיניים הירוקות שלה.
"היה פרח. על השידה שלך. פרח ממתכת. הוא עבד עליו כל הלילה, והוא בכה. אני ראיתי אותו בוכה, הוא חיבק אותי ובכה. והוא סיפר לי… טוב, הוא סיפר לי כמה דברים אישיים מאוד. בעודו מחבק אותי ובוכה."
היא הביטה בי בעיניים ירוקות, מעט זדוניות, אבל עם מן… חשש, מאחוריהן.
"הוא יודע לבכות כשהוא רוצה." אווה התיזה.. "תוך שלוש שניות הוא מתייפח. הוא טוב בזה, הוא ממש טוב. אני יודעת מה הוא סיפר לך. הוא סיפר לך על לוגאן, הוא סיפר לך שהוא חטף מכות, הוא אמר שהוא מפחד. הוא דיבר על הקש ששבר את גב הגמל, ובסוף, כדי לחתום את הנאום, הוא אמר: "אני אשאר לבד לגמרי… אני אהיה בן אדם שהבריח את כל מי שדאג לו, או האמין בו, או אהב אותו." זה נאום, טרוור, הוא שינן אותו. הוא כתב אותו על דף נייר, רשם לעצמו איפה ליפול ואיפה לבכות ואיפה יש קטע שהוא צריך לשנות בכל פעם, ושינן אותו. הוא לא סיפר לך על ניק, נכון? הוא לא סיפר לך על האח המת שלו, על אף אחד מהם. הוא סיפר לך על לוגאן, לא על ארון, לא על ניק. כי אם הוא יספר לך על האחים המתים שלו, יהיה לך יתרון עליו. וזה כל מה שמשנה לו. אם יש לו יתרון או אין לא יתרון. היה לו התקף מאניה, הוא איבד את היתרון שלו עליך – החיבה המשונה הזאת שגורמת לך להיות מוכן לקפוץ מול כדור כדי להציל אותו – ואז הוא ניסה להחזיר אותו. בכך שהוא גרם לך לרחם עליו, ולחבב אותו. אז אתה יודע מה? נמאס לי. פאקינג נמאס לי. זה הכל משחקים ומניפולציות איתו. אז אני מתעלמת ממנו. שיבין שבני אדם הם לא כלי שחמט מזורגגים שהוא יכול לשחק בהם ולצפות את הכל עשרה מהלכים מראש."
השפה שלי רעדה.
"זה לא נכון, אווה, אני ראיתי את המבט בעיניים שלו, אין בן אדם בעולם שיכול לזייף את זה. הוא לא רצה יתרון, והוא לא קיבל יתרון. הוא ניסה להיות כנה. והפרח הזה הוא לא מניפולציה, או תמרון, הוא רק מנסה להראות שהוא מצטער, ואת לא נותנת לו. הוא מושפל והוא אומלל והוא בודד, ובכל שנייה שאת מתעלמת ממנו הוא נהיה מושפל ואומלל ובודד עוד יותר! כולנו צחקנו עליו… הוא עמד שם וכולנו צחקנו… הוא צריך אותך, זה מה שהוא ניסה להגיד בפרח, וזה מה שהוא ניסה להגיד לי! הוא רק רוצה שתביני שהוא כן צריך אותך!"
העיניים הירוקות שלה הבריקו, אבל לא מסקרנות. היא השפילה את מבטה. "לעזאזל, טרוור, אתה כזה רגשן מעצבן."
"אני מצטער?…"
היא חייכה קצת. "אויש, אתה חמוד. לך תעיר את אדם וזוג ה-"
"או-קי!" קראתי. "כן, אני אעיר אותם, אין צורך להשלים את המשפט הזה."
לפני שהערתי את אדם היילי ומיכאלה, הסתכלתי על ג'ייסון ואווה. זה היה מראה מחמם לב, רק ככה אפשר לקרוא לו. במקום לנער אותו, או לסטור לו, היא חיבקה את צווארו. הוא התעורר, המום ומבולבל, אבל לאחר שניות ספורות הוא הבין, וחיבק אותה חזרה. הידיים שלו היו דקיקות וחיוורות על הגב שלה.
כולם התארגנו, ג'ייסון כל הזמן זירז אותנו, אבל היינו עייפים. השעה הייתה עשרים לשלוש בלילה, וכולנו רק רצינו לישון.
"אתה יודע, טרוור," הוא אמר מעבר לכתף שלי בעוד שצחצחתי שיניים באיטיות. "פעם הכרתי מישהו, שעשה כל מיני דברים לא מאה אחוז חוקיים בשעות מאוחרות בלילה. גם הוא היה עייף, גם הוא היה מבולבל, וגם הוא לא היה דרוך ב-כלל." הוא האריך את המילה האחרונה עד כמה שאפשר להאריך מילה. שפשפתי את עיני.
"ומה קרה?" שאלתי בפה מלא משחת שיניים.
"הוא מת מוות נוראי ומכאיב."
ירקתי בכל לכיור בבת אחת, והבטתי בו בעיניים קורעות לרווחה. הוא צחק.
"לא כל כך ישנוני עכשיו, הא?"
אחרי עשרים דקות, סוף סוף יצאנו מהחדר. שקטים ודיסקרטיים ככל האפשר.
"אז ככה," ג'ייסון לחש בעודנו חוצים את הכביש הסדוק לכיוון תחנת הדלק. "יש שם המון מצלמות אבטחה, זה מעולה, כי יש לנו את כל החומר שאנחנו צריכים, אבל זה גם אומר שיהיה מאוד קל לתפוס אותנו אם לא ניזהר. נשתדל להישאר מטווח הצילום של רוב המצלמות, ואת הצילומים המרשיעים נחתוך מהסרט. קשה לי להאמין שמישהו יבחן את הצילומים מקרוב."
סבב הנהונים, ואז הגענו אל תחנת הדלק. טוני פרץ את המנעול בזריזות, וג'ון הסתער על המחשב, והתחיל בעבודה. כולם סיירו בתוך חנות הנוחות הקטנה, ובעודי בוחן סוגים שונים של בשר מיובש, שמעתי קולות שאולי לא הייתי אמור לשמוע מהמעבר השני.
"אני… אממ… אני מצטער." זה היה קולו של אדם.
"על מה?" ג'ייסון נשמע עצבני.
"על הכל, על הצחוק, על זה שלא גיביתי אותך, אתה… אתה חתיכת בחור מדהים, אתה יודע את זה? זאת אומרת, אווה יכולה ללכת לעזאזל, אני בחיים לא הייתי משאיר חבר שלי, במיוחד לא אותך, לבד בכזה מצב מחורבן. אני מתכוון… היא לא מי-יודע-מה טובה בבערך כל דבר שהוא לא זיכרון צילומי."
"זיכרון חושי." תיקן אותו ג'ייסון.
"כן, כן, אבל חוץ מלזכור מלא-מלא דברים, מה עוד היא עושה? היא בברוגז איתך כל יומיים וחצי, וביננו, גם כשאתם לא רבים היא לא נורא נחמדה, או נאמנה, או מוצלחת מידי באופן כללי. אני מתכוון, אנחנו במצב מטורף כאן. אני יודע שבינך לבין אווה יש איזה קשר אי טי-אליוט שכזה, אבל… אני מתכוון, אתה לא צריך מישהו קצת יותר, אני לא יודע, מהימן שיעמוד לצדך?"
"אתה מציע להיות חבר שלי או סגן שלי? כי שתיהן הצעות קצת מוזרות."
"אני מציע להיות מה שאתה צריך שאני אהיה, ג'ייסון. אני פשוט רוצה לעזור."
עכשיו הוא יגן עליה, חשבתי לעצמי, עכשיו הוא יגן על אווה. הוא יגיד לאדם שהיא כן נאמנה וכן מהימנה. ושהוא יכול ללכת לעזאזל.
"אני לא אגיד לך לא לעזור לי, אדם." ג'ייסון גיחך. נשמעה חבטה רכה, אולי ג'ייסון טפח על כתפו של אדם ואולי ההפך. לפני שהספקתי לנסות לנתח את זה, ג'ון קרא לכולנו לבוא.
"אתם לא מאמינים מה מצאתי!" הוא קרא, כולנו התאספנו סביבו וסביב המחשב. כשהוא הציג תמונה של אחד המעברים במכולת, לכמה שניות ראינו תמונה ריקה, עד שעבר שם גבר גדול-גוף. הוא לקח קופסה של אזיקונים, ובסל שלו כבר היה נייר דבק ומים.
"נו?" אמר בלייק. "אלו דברים רגילים לגמרי לקנות."
בלייק נד בראשו לשלילה, "אזיקונים כדי לכבול מישהו, ונייר דבק כדי לחסום את הפה שלו. והוא קנה את זה בשתים-עשרה בלילה."
אנה-מארי צמצמה את עיניה. "אבל למה המים?"
"שופכים אותם על האף של מישהו," ג'ייסון ענה בלי להתבלבל. "הפה שלו חסום, אתה מממלא לו את האף במים. זו שיטת העינויים הכי קלה ויעילה שיש."
כולנו הבטנו בו במבט בוחן, והוא החזיר לנו במין תמיהה- כאילו הוא תוהה איך אנחנו יכולים לא לדעת את זה.
"יש עוד," אמר ג'ון, והעביר לתמונה של החניה. הגבר יצא מהחנות, ונכנס למסחרית לבנה.
"תעצור." אמר ג'ייסון, ג'ון עצר את ההקלטה. "עכשיו תתקרב לחלון. לא זה, השני."
האיכות לא הייתה משהו בכלל, אבל אפילו בלי המשקפיים ראיתי את כף היד שנלחצה כנגד החלון. הצבע אזל מפניו של ג'ייסון.
"זה הוא." הוא אמר ללא ספק. "זו הטבעת שלו, רואים? זו שנראית כמו טבעת נישואים, אבל היא בעצם הייתה מתנת חג-מולד? תמיד שאלתי אותו עליה, אני זוכר כי לקחה לו שנה וחצי לענות לי."
אווה צמצמה את עיניה, והנהנה באישור. "ללא ספק, זה הוא."
ג'ייסון נשך את שפתו. "ג'ון, אתה יכול להוציא מספר לוחית רישוי?"
הוא חשב קצת, והנהן. מתקרב לחלק אחר בתמונה. אחרי בערך עשר דקות הצלחנו לפענח את המספר ללא ספק.
"חפש אותו במאגר הממשלתי."
"אתה רוצה לפרוץ למאגר הממשלתי?" שאל ג'ון. "זה פשע פדרלי."
ג'ייסון נתן בו מבט שאומר "נו באמת, אתה צוחק עלי?", ולקח שליטה על העכבר. ,אם אתה לא תעשה את זה, אני אעשה. ואני מזהיר מראש- שמחשבים שפועלים הם לא ממש הצד החזק שלי, וגם לא טשטוש עקבות…"
ג'ון נאנח, ולקח את העכבר שוב. כעבור רגע נגלה מולנו בעל המכונית. זה בהחלט היה האיש מהוידאו, ומסתבר שהשם שלו היה ויליאם "ביל" קווסקי. לא, לא סתם ביל קווסקי. הסוכן ביל קווסקי.
"הוא סוכן של האף.בי.איי." מלמלה אווה. ג'ייסון הביט בכולנו במבט בוחן וארוך.
"חברים, הסיפור הזה הולך להיות אפילו פחות פשוט משחשבנו."