אני חושבת שאני רוצה להתלונן

בכל פעם שאני מעזה להגיד מילה רעה, לקטר, להתלונן, כל המבוגרים קופצים.
"מה רע לך ילדונת?", שואל סבא.
"מה כבר כואב לך בחיים נסיכונת?", צוחק אבא ומלטף את פניי.
"את רק ילדה, אין לך בעיות", ממשיכה אותו אימי וחיוך מתנשא נסוך על פניה.
"חכי שתהיי בגילי קטנטונת, אז תביני מה הן בעיות", נאנח סבי ונירדם על הכורסה.
לא נכון, אני רוצה לענות, כשאהיה בגילך, מסתבר, אני אהיה עסוקה מידי בלהציק לבני נוער שרק מעזים לפצות את פיהם.
אז מה אם בראשי אין עוד את המחשבות כמו איך לפרנס משפחה. או מי יטפל בי כשאזדקן ואהיה מקומטת מידי כדי לאכול לבד, להיתקלח לבד או לעשות את צרכיי לבד.
אבל הם שוכחים שאני פוגשת רק עכשיו בשאלות שהם כבר מצאו להן מיליון ואחת תשובות.
מי יאהב אותי?
איך אדע כיצד להשיב אהבה?
איך אני יכולה להגיד מה שאני חושבת בלי שיצחקו, ירכלו או יפנו לי גב?
מה אני חושבת בכלל?

ישנו מקום, קסום כזה, בגן השעשועים הישן.
בפינה, הרחק מעיני כל, ישנו עץ גבוה עם ענפים שמשקיפים אל האופק הרחוק הנצבע בגווני כתום ואדום בשעת בין הערביים.
לשם אני מטפסת שאני לא רוצה שימצאו אותי, ילדותי נכון?
לא סיפרתי את זה מעולם, אפילו לא לו.
ובערב יורד גשם, מעיר איזה בכי ישן בתוכי. ואני ערה, אלוהים אני ערה, הכי ערה שאפשר. אני רואה אותו חולף על פני ואני רק רוצה להירדם לנצח – כי אז אוכל לחלום.
לחלום שהוא אוהב אותי או שלא אצטרך את אהבתו עוד.
והגשם ממשיך, שוטף ומרטיב אותי עד שד עצמותיי. והכל סוער אצלי בפנים, הדמעות מתערבבות עם כעסם של הרעמים.
אני מנסה להירגע, מייחלת לרגע בו תצא השמש.
תרפא את השריטות ו'התלונות החסרות חשיבות שלי'.
אבל כשהיא יוצאת, במקום קשת בשלל צבעים; קרניה שורפות, מייבשות, דוקרות.
ואני? מסתנוורת.
כי אור המציאות חסר רחמים. הוא מבליט את כל הפגמים, את מה שאני מנסה לשכוח ולהשכיח, להעלים.
אז בחזרה לשאלה שלי.. מה אני חושבת?
כרגע? אני חושבת שאני רוצה להתלונן.