ממלכת טאווה- פרק 1 חלק ב’ : הנבואה.

לא עברו כמה שעות עד כשהתחיל להחשיך, נוקסת'רה, שהיה אדון לילה, היה אמור להפוך לצורה הלילית המקוללת שלו 'קארנייה' כשהשמש תשקע.
"אז, זה כואב?" שאל גוטומיר בפחד, הוא לא היה מעריץ של כאב.
"לא, לא ממש. האמת שלא מרגישים בזה. וכשאתה הופך לקארנייה…זה כאילו אין גבולות. הכל פתוח מלפנייך, הכל..אפשרי. אני מרגיש בשיאי בלילה." אמר נוקסת'רה בחלומיות.
"חשבתי שזאת אמורה להיות קללה." עיקם גוטומיר את פניו, הוא חש כי מנסים לעבוד עליו.
"וזו באמת קללה," אמרה לוסיאל "רק לא הצורה הלילית היא קללתם של אדוניי הלילה." הוא נעצרה לפתע, גוטומיר היה מבולבל, אבל הוא ידע כי אין טעם לשאול, לוסיאל לא מרבה לענות לו בכל מקרה.. "אני חושבת שזה זמן טוב להיפרד נוקסת'רה. לא הייתי רוצה שגוטומיר יראה שינוי של אדון לילה בגיל צעיר כל כך." אמרה, גוטומיר החל למחות בקול
"גברתי! אני כבר בן אחת עשרה! זה גיל הבגרות מבחינת בני האדם!" הוא צעק.
"מבחינת בני האדם, גוטומיר." היא אמרה ואז הסבה את מבטה לנוקסת'רה, "אני אסמן את מקום לינתנו, כך שתוכל למצוא אותנו, כשתחזור לצורתך האנושית, מצא אותנו, אנא מהר, אין זמן לבזבז." היא הרימה את מבטה לשמים, רוחות עזות העיפו את גלימתה הכחלחלה, עצים כמעט נקרעו מהאדמה.
"גברתי, תוכלי לפחות לספר לי, מה חשדותיך?" היסס נוקסת'רה.
"రేపు ఉదయం, ఇప్పుడు త్వరగా, మీ మార్పులను వెంటనే మొదలు ఉండాలి." היא הסתובבה קליל והמשיכה ללכת, אחרייה גוטומיר בצעדים כושלים, ופרצוף מדוכדך.
(בשפת בני האדם :מחר בבוקר, עכשיו מהר, שינוייך אמור להתחיל בקרוב)
"נתראה מחר בבוקר." חייך אליו נוקסת'רה, והלך בכיוון ההפוך.
"גברתי, הסכנה שאת חוששת שקרבה אלינו.." קולו של גוטומיר רעד מעט. "היא.. גדולה?"
"גדולה מאוד, אם אני צודקת בהנחותיי," היא ירדה במורד שביל לא מסומן.
"אז, איך בדיוק נתגבר אליה? הרי אנחנו רק שלושה, אפילו לא, הרי אמרת בעצמך, אני רק ילד." הוא לחש, עצם היותו ילד דיכא אותו עד מאוד.
"טוב, מי אמר שנהיה רק שלושה? מספיק עם השאלות." היא נעצרה, והטיחה את המטה שלה באדמה. "נעצור כאן, לך לישון. מחר יום ארוך." היא הביטה בשמיים שוב, זאת כבר הפעם החמישית שגוטומיר ראה אותה עושה את זה היום, בדרך כלל, לוסיאל לא מביטה בשמיים כלל.
"יש לי הרגשה שאני צודקת. אני שונאת להיות צודקת." היא לחשה, ככל הנראה לעצמה.
"טוב, לדעתי זה לא רע, להיות צודק והכל." לוסיאל חייכה אליו.
"גברתי, אני יכול לשאול שאלה אחרונה להיום?" הסתכן גוטומיר.
"אני מניחה שכן, אבל מחר אתה כלל לא שואל שאלות." היא אמרה נחרצות, גוטומיר הנהן בהתלהבות.
"מה את חוששת שיבוא?" הוא שאל, עיוות קל עבר בפנייה הרגועות של לוסיאל.
היא היססה, והביטה בפניו התמימות של גוטומיר.
"זוכר גוטומיר, על סיפור הממלכה האסורה?" היא שאלה
"כן," נחרד גוטומיר, הוא פחד מהסיפור הזה יותר מכל שאר סיפוריה של לוסיאל, טוב, כי הוא ידע שהסיפור קרה באמת, בביטחון מוחלט, זה היה יותר מסתם סיפור, זה היה היסטוריה… הסיפור סיפר על ממלכה מאוחדת, בשם פורקטי – שם חיו שבע עמים יחד, בשלום ובשלווה, העמים החיים עכשיו בממלכת טאווה, ואלה שעכשיו חיים בממלכה האסורה – אורקים ושדים. לוסיאל סיפרה לו, כי אדון הרשע הגדול, יצר כחמישה פריטים מזוויעים, המאפשרים דברים ש..טוב, לא אפשריים, על זה לוסיאל לא פירטה לו. שבעת הקוסמים נרתמו יחד וחיסלו לבסוף את הפריטים, כתוצאה מכך, מלחמת אחים נגרמה. שבסופה, ממלכת פוקטי התפצלה לשתי ממלכות שונות -טאווה, והממלכה האסורה.
"מה עם זה?" הוא שאל
"טוב, מזה אני חוששת." אמרה לוסיאל בקצרה.
"אבל הפריטים האסורים נכחדו לפני זמן רב, הרי מי כמוך יודעת? את היית חלק מהשמדתם!" הוא הזדעק.
"לך לישון גוטומיר," אמרה לוסיאל בדאגה. "זמנים רעים באים." היא לחשה לעצמה.