קיץ נצחי- פרק 8
לאחר שנייט פרץ בסערה מביתה של קלי, אנה עזבה אחריו את הבית. לא היה לה עוד חשק להישאר עם הבנות הללו ולהעמיד פנים שהכול בסדר. איזי עזבה יחד איתה כדי "לתמוך" בה, אך אנה ידעה שהיא ביקשה להסתלק משם כבר מההתחלה אך עדיין הרגישה הכרת תודה כלפיה.
היתה לה תחושה חזקה שכול הבנות שהיו במסיבה דיברו עליה ועל נייט לאחר שהיא ואיזי עזבו; זה היה די ברור ששניהם רבו מאופן העזיבה של נייט ואנה גם ניחשה שכולם שמעו את הצעקות של נייט מביתן הבריכה.
אך לאנה לא היה זמן לדאוג לדברים השוליים האלה, היא היתה צריכה לעשות משהו בקשר לנייט- האם לספר לו את האמת או לא?
"אולי כבר עדיף לספר לו," אמרה איזי מאוחר יותר באותו יום, כשאנה עבדה במשמרת צהריים בבית הקפה והיא ישבה ליד הדלפק ושתתה כוס מיץ.
"אז למה אמרת לי לשקר לו מלכתחילה?" אנה שאלה ברוגז.
"לא ידעתי שתתחילי לבכות כשהוא ינסה לשכב איתך או תתחילי להתנהג איתו מוזר," איזי התגוננה. "עכשיו הוא בטוח שאת מסתירה ממנו משהו. חשבתי שתתנהגי כרגיל והוא לא היה חושד בכלום ולא הייתם מתחילים לריב בכלל."
אנה באמת התנהגה כמו מטומטמת. גם היא אפילו לא ידעה למה היא התחילה לבכות אתמול.
"איפה מישל?" איזי שאלה לאחר שהביטה סביב ולא הבחינה בה.
"היא אמרה שלא תבוא היום," ענתה אנה בהיסח דעת.
"למה לא? הן כייפו קצת יותר מדי אתמול בהמשך המסיבה?" איזי נחרה בבוז.
אנה משכה בכתפיה וחזרה ללקוחות שלה. כיוון שמישל לא הופיעה היום והיו רק שתי מלצריות, אז לאנה היה יותר עבודה. לצערה היא לא יכלה להתעלם מהפנים המוכים של ג'ק כשהיא הגיעה לעבוד ומצאה אותו במטבח.
פניו של ג'ק היו נפוחים ומלאי פצעים: שפתו היתה חתוכה ובעינו השמאלית היה פנס בגוון כחול עמוק וליד גבתו היתה עוד חתך.
"אלוהים אדירים !" קראה אנה, המומה כשראתה אותו. "נייט עשה לך את כול זה?"
"החבר שלך מאוד מחבב אותי." הוא ענה. הוא היה מול השולחן וחתך ירקות על קרש החיתוך.
"אני מאוד, מאוד מצטערת!" אמרה אנה במהירות וניגשה אליו בהיסוס.
נייט היה חייב לפוצץ אותו במכות? היא חשבה בכעס.
"אני לא מבין," אמר ג'ק לפתע והרים את מבטו אליה; הטבח היה מאחוריו אך לא נראה שהוא מקשיב להם. "החבר שלך מפוצץ במכות כול בחור שמדבר איתך?"
אנה היססה. איך היא אמורה להסביר לו שהיא שיקרה לנייט כדי לכסות על סיפור אחר?
"זה לא ככה," היא אמרה בשקט והשפילה את מבטה. זה לא אשמתו.
"זה נראה ככה," העיר ג'ק וחזר לחתוך את הירקות. "אם את לא רוצה שאתקרב אלייך, אז איך שתרצי. אבל אל תשלחי אליי את החבר שלך כדי שיפוצץ אותי במכות בכול פעם שהוא יקנא."
"לא שלחתי לך אותו!" אנה התנגדה במהירות.
"אנה? את יכולה לטפל בשולחן שלך?" נשמעה קול כועס מכיוון דלת המטבח ואנה ראתה את לורה מציצה אל המטבח במבט נרגז, "ולהפסיק להפיל עליי את כול הלקוחות שלך?"
אנה מיהרה לחזור לעבודה אבל לא מבלי להרגיש אבן על הלב. עכשיו גם ג'ק כעס עליה (בצדק), וגם נייט כעס עליה; מתי היא הצליחה להסתבך כול כך, לעזאזל?
ג'ק המשיך להיות קריר אליה במשך הערב למרות שאנה ניסתה לפייס אותו, והיא חזרה הביתה במצב רוח ירוד במיוחד. אפילו שייקס לא הצליח לרומם את רוחה. היא לא שמעה מנייט כול היום.
"את בסדר?" אמא שלה שאלה אותה לאחר ארוחת הערב כששתיהן שטפו יחד את הכלים.
"בסדר גמור." אנה ענתה.
"את לא נראית בסדר,"
"אז את לא רואה טוב," היא אמרה.
לפתע נשמע רעש נפץ חזק שהקפיץ את אנה וגרם לה להרים את מבטה; אמה החזיקה באחד הסירים שהיא שטפה והלמה אותו על הכיור בכעס,
"מה קורה איתך, לעזאזל, אנה?" היא קראה בכעס. "את לא מתנהגת כרגיל כבר שבועות!"
אנה שתקה וחזרה להשפיל את פניה אל הצלחות שהיא ייבשה והניחה בצד.
"תסתכלי עליי!"
"מה את רוצה ממני, אמא?" אנה התפרצה בכעס. "את רוצה שאני אתייפח על כתפך ושתגידי לי שהכול יהיה בסדר?"
"ומה לא בסדר איתך?"
אנה השתתקה ונעצה מבט כועס באמה שהחזירה לה מבט יותר מרוכך; היא לא הבינה שיש דברים שאנה לא יכלה לספר לה, שיש דברים שהיא בעצמה לא תרצה לשמוע והיא אפילו לא ידעה זאת. היא שוב הסיטה את עיניה ואמרה באדישות, "לא משנה…עזבי."
"אנה-"
"סיימתי." היא אמרה והלכה למחות את ידיה במגבת. אנה לא רצתה להמשיך בשיחה הזאת.
"אגב," אמא שלה עצרה אותה לפני שעזבה את המטבח. "אנחנו נוסעים לסבתא בשבוע הבא לבּיבֶר לחודש שלם- את יודעת שהיא חולה ואני רוצה שנישאר שם עד לסוף הקיץ לפחות," היא אמרה. "רוב עומד להישאר פה, הוא לא רוצה לבוא."
"אני לא רוצה לבוא גם," אנה מיהרה להגיד. היא לא רצתה לעזוב את נייט באמצע כול הבעיות שלהם.
אמא שלה נעצה בה מבט מאוכזב לרגע קצר ואז הסיטה את מבטה ואמרה, "בסדר ".
אנה הרגישה רע; היא לא היתה רגילה לדבר כך אל אמא שלה ולא אהבה לפגוע בה אבל מה היא היתה אמורה לעשות?
בזמן שאנה עלתה למעלה לחזור לחדרה, רוב בדיוק יצא מהשירותים ונתקל בה,
"על מה אמא צעקה שם למטה?" הוא שאל אותה.
"היא לא צעקה,"
"שמעתי צעקות."
"לא קרה כלום."
"את בסדר?" רוב שאל ובחן אותה. אנה גלגלה את עיניה לשמע השאלה המרגיזה.
"אני בסדר גמור!" היא ענתה בזעף.
"את מוזרה בימים האחרונים," הוא העיר.
"מי אמר?"
"את כול הזמן זועפת ועצבנית." הוא אמר. "נהיית מעצבנת,"
"אני לא צריכה להיות כול הזמן שמחה…"
"יש לך בעיות עם נייט?" הוא שאל.
אנה נעצה בו מבט, "למה שזה יהיה קשור בו?" היא שאלה.
"עם בנות זה תמיד ענייני בנים לא?" הוא שאל בלגלוג.
"יהיה בסדר," אנה התחמקה ונכנסה לחדרה. היא בדקה בפלאפון שלה; נייט עדיין לא התקשר.
למחרת בשעות הצהריים המוקדמות, כשאנה היתה בעבודה, נייט הופיע לפתע.
אנה היתה עסוקה, בית הקפה היה די עמוס בשעה הזאת אך לא נראה שלנייט אכפת מזה במיוחד.
"נייט, מה אתה עושה פה-"
"בואי!" הוא אמר בתקיפות, תפס בזרועה בזמן שהיא חזרה לדלפק כדי לתת לג'ק את ההזמנה והתחיל לגרור אותה לעבר דלת היציאה.
"נייט, מה אתה עושה?" אנה קראה בהפתעה, מנסה לחלץ את זרועה מאחיזתו החזקה, אבל הוא לא הקשיב ופשוט גרר אותה החוצה. "אתה מכאיב לי!" היא קראה כשהוא משך אותה אחריו לעבר מגרש החנייה.
נייט שחרר את זרועה ואנה שפשפה אותה והביטה בו ברוגז, "מה הבעיה שלך?" היא שאלה אותו.
"את בהיריון?" הוא התיז בכעס; עיניו רשפו בזעם. אנה הרגישה איך ליבה צונח אל בטנה מרוב הלם.
"מה?" היא גמגמה בהפתעה. אולי היא לא שמעה טוב.
"תפסיקי לזבל לי את המוח, אנה!" הוא קרא לפתע ושוב תפס בזרועותיה וטלטל אותה. "היית בהיריון ועשית הפלה?"
"נייט, אתה מכאיב לי-" היא אמרה שוב וניסתה לשחרר את זרועותיה.
"תעני לי על השאלה המזוינת!"
"כן, כן, הייתי בהיריון," היא ענתה בכניעה מסוימת רק כדי שישחרר אותה מהאחיזה החזקה שלו.
"אני לא מאמין לזה," הוא שחרר את זרועה שוב וכבש את פניו.
אני מצטערת שלא סיפרתי לך, אבל-" היא ניסתה להסביר את עצמה אבל נייט נרתע ממגעה כשהיא ניסתה לשים את ידיה על חזהו. "איך אתה יודע על זה?" היא לא התאפקה מלשאול.
"זה משנה?" הוא קרא בכעס ונעץ בה את מבטו. "למה לא סיפרת לי את זה? מאיפה יש לך זכות להסתיר ממני דבר כזה?" הוא התקרב אליה בצעד כועס ותקיף ואנה נרתעה בבהלה. הוא נראה כול כך כועס שזה היה מפחיד.
"אני…לא ידעתי איך לספר לך-"
"היי, נייט, אני בהיריון- זאת היתה יכולה להיות התחלה טובה!"
"זה לא היה כזה פשוט, נייט…" אנה ניסתה להסביר אך לא נראה שנייט רוצה לשמוע על זה.
"ועשית הפלה!" הוא המשיך בלי להתייחס אליה וסובב אליה את גבו כאילו הוא אפילו לא מצליח להסתכל על פניה.
"אני בת 16, נייט, לא רציתי תינוק!"
"עדיין היית צריכה לספר לי," הוא צעק לפתע ואנה שוב נרתעה.
"אני מצטערת, אני…לא יודעת מה להגיד." היא מלמלה.
"את לא מצטערת," הוא פלט בבוז. "את אנוכית. חשבת רק על עצמך."
"נייט-"
"זה לא עובד יותר," הוא אמר לפתע וקטע אותה בגסות.
"מה?" היא התבלבלה.
"זה, הקשר בינינו," הוא חזר והצביע עליה ועל עצמו. "זה לא עובד יותר." פניו הביעו זעם בלתי נשלט אבל מצד שני קולו היה אדיש וקר בצורה מצמררת.
"אתה…נפרד ממני?"
"כן." הוא ענה. "אני חושב שאנחנו צריכים לקחת פסק זמן ולחשוב קצת. אנחנו ביחד כבר הרבה זמן והקשר בינינו נהיה יותר מדי אינטנסיבי. אנחנו צריכים להתרענן קצת זה מזה."
"אני לא רוצה להתרענן ממך," היא פלטה בהשתאות.
"אני כן," הוא הפטיר לעברה וליבה של אנה נחמץ.
"אתה רוצה להיפרד ממני בגלל ההיריון? אמרתי לך שאני מצטערת!"
"ההתנצלות שלך לא מעניינת אותי," הוא אמר בקול קר ואנה הרגישה איך ליבה מתחיל להלום במהירות.
"אתה לא יכול להיפרד ממני!" היא אמרה לפתע. "אתה לא יכול!"
"הרגע עשיתי זאת, אנה," הוא אמר. "אני פשוט…לא יכול להתמודד עם זה כרגע. איתך." הוא הוסיף בקול שקט, "תחזרי לעבודה…נתראה אחר כך."
הוא הסתובב ללכת.
"נייט !" אנה מיהרה אחריו לאחר רגע קצר של הלם. "עשיתי את זה בשבילנו! אתה לא מבין את זה? לא רציתי שתיבהל מהעניין. רציתי רק לטפל בזה ושזה ייגמר."
אבל נייט לא הגיב ונכנס לג'יפ שלו בלי להתייחס לאנה שהמשיכה בעקבותיו בצעדים מהירים.
"נייט?" היא ניגשה לג'יפ שלו כשהוא טרק אחריו את דלת האוטו, והלמה על החלון שלו בכעס. הוא התניע את המכונית. "אתה באמת רוצה לסיים את זה ככה?" היא קראה אליו בכעס ונייט הרים אליה את מבטו
"אני מצטער," הוא אמר מבעד לחלון הסגור ואנה נעצה בו מבט המום ומוכה אלם. הוא שם את הגיר על רברס והסתלק ממגרש החנייה כשהוא מותיר אחריו את אנה קפואה במקומה.
"את בסדר?" מישל שאלה את אנה כשהיא חזרה אל בית הקפה. אנה לא ענתה והמשיכה לצעוד. "לאיפה את הולכת?" מישל קראה אחריה אך אנה לא עצרה.
ג'ו בלאק ישב מאחורי שולחנו ושתה קפה כשאנה נכנסה למשרדו בלי לדפוק על הדלת.
"מה לעזא-"
"אני מתפטרת," היא הפטירה לעברו.
"מה?" הוא נראה מעט מבולבל מההתפרצות ובחן אותה לרגע קצר. "מי מהן את?"
"אני אנה וילסון ואני לא עובדת פה יותר." היא אמרה לו, הסתובבה ויצאה ממשרדו. היא שמעה אותו קורא אחריה אבל היא לא עצרה. היא פשוט רצתה להסתלק משם.
אנה תלתה את הסינר שלה במטבח, אספה את חפציה ובלי לענות לג'ק-ששאל מה קורה- היא עזבה את בית הקפה.
הצעדה הביתה היתה ארוכה ומלאת מחשבות. אנה לא בכתה. היא צעדה לאיטה במורד הרחוב, בדממה, כשכול המחשבות ממלאות את ראשה וגורמות לראש שלה לכאוב.
האם נייט צודק בכך שעזב אותה בגלל שלא סיפרה לו על ההיריון? האם זה מצדיק פרידה?
איך נייט יכול לנטוש אותה ולהאשים אותה בכך שהיא אנוכית? האם הוא לא יכול להבין שהיא היתה במצב מסובך? שהיא היתה מבולבלת ולא ידעה מה לעשות? שאפילו החברות שלה שכנעו אותה לא לספר לו?
לא נראה שלנייט אכפת במיוחד איך היא הרגישה בזמן ההיריון; הוא היה יותר מדי עסוק בלהאשים אותה.
מצד שני, נייט תמיד היה חמום מוח. אולי הוא כועס עכשיו ואמר דברים מבלי להתכוון אליהם; אולי הוא ישנה את דעתו עוד כמה ימים.
בעוד שמחשבותיה של אנה המשיכו להתרוצץ בראשה, היא לא יכלה שלא לתהות; האם היא אמורה לכעוס על נייט על כך שהחליט להיפרד ממנה בלי לנסות להבין את המצב שבו היתה או להאשים את עצמה על כך ששיקרה לו.
כשאנה נכנסה הביתה, השעה היה רק אחת בצהריים. רוב עדיין ישן בחדרו, אביו היה בעבודה ואמא שלה ישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה.
"אנה?" היא שמעה את קולה של אמה מהסלון אבל אנה לא ענתה ועלתה ישר לחדרה. לאחר כמה דקות של שכיבה במיטה, היא שמעה את אמא שלה עולה במדרגות אחריה.
"אנה?" היא דפקה על הדלת ולאחר רגע פתחה אותה.
אנה שכבה על בטנה במיטה ופניה היו מופנים אל הקיר.
"למה את בבית כול כך מוקדם?" היא שמעה את קולה של אמה. "אנה? את בסדר?" היא הוסיפה מעט בדאגה.
"התפטרתי." ענתה אנה בלי להפנות אליה את מבטה.
"מה זאת אומרת?" אמא שלה היתה המומה.
"זאת אומרת שהלכתי למנהל שלי ואמרתי לו שאני לא אעבוד שם יותר."
"אנה, תסתכלי עליי!" אמא שלה אמרה בקול חד. אנה נאנחה בזעף, הזדקפה לישיבה והסתובבה להביט בה.
"מה?" היא נהמה.
"מה זאת אומרת מה?" אמא שלה נראתה נרגזת. "למה התפטרת?"
אנה גלגלה את עיניה. ממש לא היה לה חשק להסביר את עצמה לאמא שלה אבל לא נראה שיש לה ברירה.
"נייט נפרד ממני." היא אמרה.
אמא שלה נראתה בהלם לרגע ואז אמרה, "אני מצטערת מאוד…"
אנה לא אמרה כלום.
"היום?" היא שאלה.
"כן."
"את רוצה לדבר על זה?"
"לא."
אמא שלה שתקה ואנה הרגישה אותה בוחנת אותה. היא שנאה את זה.
"אני יכולה להיות לבד?" היא פלטה בעצבנות בלי להישיר אליה מבט.
"כמובן," היא ענתה, הסתובבה ויצאה מהחדר. אנה חזרה לשכב על המיטה.
אולי הוא יתקשר עוד מעט…
עברו שלושה ימים, ואנה לא שמעה שום מילה מנייט. איזי ומישל נראו מופתעות ביותר מהעובדה שנייט נפרד ממנה; איזי כעסה מאוד על נייט ואמרה שהוא פחדן עלוב, ומישל אמרה בקול מעודד שנייט לא ראוי לה.
המילים שלהן לא ניחמו את אנה. למרות שהיא ניסתה להימנע מכך, היא המשיכה להיזכר בעובדה שזאת הן ששכנעו אותה לשקר לו. אבל זה כבר לא היה משנה עכשיו, אף אחת מהן לא התכוונה לפגוע באנה, להפך, הן ניסו לעזור לה.
אנה המשיכה לרבוץ בבית עם שייקס ולחכות לנייט שיתקשר או שינסה לדבר איתה בדרך כול שהיא. אמא שלה נראתה מודאגת ואנה תפסה אותה נועצת בה מבטים כמה פעמים אך אנה סירבה לדבר איתה על מה שקורה לה ולאמא שלה לא היה זמן להתעקש; היא עמדה לנסוע עם אביה של אנה לבּיבֶר, לבקר את אמא שלה והיא היתה חייבת לארוז לחודש שלם.
"זה שאנחנו עוזבים את הבית עד לסוף הקיץ, לא אומר שאנחנו משאירים אתכם לבד בבית!" היא הזהירה את רוב ואת אנה, כמה ימים לפני הנסיעה. "כבר ביקשתי מאמא של מישל, אליזה, שתעדכן אותי במצב שלכם והיא תשים עליכם עין בזמן שלא נהיה פה אז אם אתם מתכננים לערוך פה מסיבות פרועות ללא ידיעתנו, זה לא יהיה אפשרי מכיוון שאליזה תדווח לי אם זה יקרה,ואם זה יקרה, שניכם באים אל סבתא בלי תלונות!".
רוב נראה מאוד מרוצה מהעובדה שההורים נוסעים, הוא לא הצליח להסתיר את החיוך הזחוח שהופיע לו על הפנים כול פעם שהוריו התחילו לדבר על הנסיעה. אנה, לעומת זאת התחילה להרגיש איך היא מתחילה להתבאס עם כול יום שעובר שבו נייט לא מתקשר; היא הרגישה כול כך פתטית לחכות לו שיתקשר כשהוא זה שנפרד ממנה.
היא היתה מעוררת רחמים, ויומיים לפני הנסיעה של הוריה לבּיבֶר, היא החליטה להפסיק לרחם על עצמה לקחת את עצמה בידיים. היא היתה צריכה להתרחק מהעיירה.
"אמא, אבא," היא אמרה לשניהם בארוחת הערב, מאוחר יותר באותו יום. "אני אבוא איתכם לסבתא…"
אמא שלה נראתה מופתעת ביותר, "כן?"
"כן."
אבא שלה נראה מרוצה. "אני שמח לשמוע זאת, אניינקה," הוא חייך. רוב הציץ באנה במבט חשדני אך לא אמר כלום.
הם המשיכו לאכול כשאמא שלה מדברת על כך שאנה חייבת להתחיל לארוז מיד כדי שהיא תהיה מוכנה לנסיעה בעוד יומיים, ושוב זרקה אזהרות לרוב שלא ינסה להתפרע בתוך הבית בזמן שהם נעדרים ושלא יישן יותר מדי ושינסה לעשות משהו מועיל בחופש במקום לרבוץ מול המחשב כול היום או לצאת עם חבריו עד השעות הקטנות של הלילה.
"אז את נוסעת לסבתא," אמר רוב לאנה כששניהם עלו במורד המדרגות לקומה השנייה. אנה היתה חייבת לארוז.
"ככה זה נראה."
"מה שינה את דעתך?"
"לא משהו רציני,"
רוב נחר בבוז. "זה נייט?" הוא שאל.
אנה לא ענתה וניגשה לדלת החדר שלה. רוב הלך אחריה.
"מה קרה ביניכם? למה הוא נפרד ממך?" הוא התעקש.
"תעזוב את זה, רוב," אמרה אנה ופתחה את דלת החדר שלה אך רוב חסם אותו בגופו. "מה?" היא סיננה מתוך פיה ברוגז.
"הוא פגע בך."
"מי אמר?"
"אני רואה את זה עלייך," הוא ענה. אנה הסיטה את מבטה בזעף. "את רוצה שאכה אותו?" הוא שאל.
"אולי בהזדמנות אחרת," אנה לא התאפקה מלחייך.
"רק תודיעי לי מתי. "
תגובות (0)