התמכרתי

התמכרתי לפה. לתחושה הזאת שאנשים קוראים את מה שאני כותבת. התמכרתי למחשבה שמישהו נהנה לקרוא על החיים הכל כך לא מעניינים שלי, ובפנטזיות שלי אני כבר רואה מה אני עומדת לכתוב הלאה. אבל אני צריכה לעצור את עצמי כל הזמן, כי מסתברת שאני באמת מפנטזת על חיים לא שלי. יותר מדי סדרות טלוויזיה הייתי אומרת. בסוף שבוע הזה ראיתי את כל 3 העונות של סדרת נעורים אמריקאית על תיכון, אהבה, אכזבות והצלחות. קצת קיטשי ובנאלי, אבל משהו גרם לי להתמכר גם לזה, כל העונות בסוף שבוע אחד. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב, ככה באמת זה הנוער באמריקה? כי אם גיבורת הסדרה מגלמת מישהי בגילי, או שאני ממש לא מפותחת רגשית ומחשבתית, או שאמריקה מתבגרת יותר מדי מהר. סיפורי אהבה ובגידות ומסיבות של סקס, סמים ואלכוהול. או שזה בעצם אותו דבר בכל רחבי העולם, גם פה? אני לא שותה, מעשנת, ולא היה לי חבר אחד. והקטע של החבר, טוב, אפשר להגיד זה רק באשמתי. למרות ש.. "אשמתי" נשמעת מילה חזקה מדי. אין כל אשמה בלהיות ללא חבר. אני צופה בבנות האלה שפתאום צץ להן חבר חדש, זמן קצר לאחר החבר הקודם. הן לא צריכות את המישהו הספציפי הזה, הן צריכות פשוט מישהו שיאהב אותן. אותי, אפשר להאשים בזה שאני לא נותנת לאנשים לאהוב אותי. אני מרחיקה, במקום לקרב אותם. ואני מדברת על כולם, לא רק על זוגיות פוטנציאלית (שאין אחת כזאת באופק, כי אפילו ידידים בנים אין לי) אלה בכלל על אנשים. אני מרגישה כועסת על אנשים, ובודדה ולא מבינה. אולי בעצם..אני אשמה? אני זאת שנמנעת מלדבר, לצחוק ולפעול לפי איך שאחרים פועלים. אין לי סנאפצ'אט או אינסטגרם, כי אין לי את הביטחון לעלות תמונות כל יום, או לדבר עם בנים, או לעשות משהו שההורים שלי לא יאהבו (מרד נעורים זה משהו שלא היה לי וכנראה גם לא קיים בלקסיקון). ולא, אני לא אעיד על עצמי כמה שמוגדר "חנונית". אני הייתי מגדירה את עצמי כ"אף אחת". לא מישהי לשים עין עליה, לא מישהי להיות בחברתה. לעומת זאת, לחברה הכי טובה שלי גילי (שם בדוי כמובן, כמובן) יש יותר בטחון, יותר כריזמה, יותר… בגרות. כי אולי אני בת 16, אבל בגוף של 14 ומוח של 12. היא לעומתי עברה משברים שלא כל אחד יכול לעבור, ואליה אנשים מתחברים. לא אליי. וכנראה כשאני חושבת שהם מתחברים אליי אני חיה באשליה. כי אין לי מעגל חברים רחב, ואני יכולה לספור את מספר החברות הטובות שלי על כף יד אחת ופחות. כי רק גילי חברה אמיתית באמת. כי כמו שאמרתי, אני מרחיקה מעצמי אנשים אחרים מה שגורם לי למצוא ישר רק את המגרעות שלהם. ועד שאני מתרגלת למגרעות ומגלה את הדברים הטובים, מסתדרת עם החברה, היא תראה שכנראה, חברות אמיתית קיימת רק בסדרת נעורים אמריקאית. אבל מה לעשות, התמכרתי לסדרה, ואני מקווה שיום אחד אני אהיה באחת כזאת. (פחות המעודדות הביצ'יות, והסקס סמים ואלכוהול שהזכרתי קודם)
או שאולי אני פשוט לא מוכנה להיות הגיבורה שבסדרה? אולי בנתיים אני אשאר אני, זאתי שהתמכרה ולא יכולה להפסיק להרהר על החיים בזוויות ראיה שונות.