מישהו בכלל יראה את כל זה?

יכול להיות שאף אחד לא יראה את זה. רוב הסיכויים שלא, אבל האמת היא שזה בכלל לא בשבילכם, אלא בעיקר בשבילי. אני צריכה את זה,
או שאני אתפוצץ בתוכי.

אני לא הרבה זמן בי"א, למרות שאני כבר רואה את קבלת התעודות למחצית א' בדרך. הספקתי בחצי שנה הזאת ליצור חברויות חדשות, להרוס חברויות חדשות (למרות שבעניין הזה זה לא צודק, כי לא נראה לי שאני זאתי שהרסה את החברות איתן) ולהתאהב, בפעם הראשונה להתאהב. כן, קיטשי ורדוד במיוחד. אהבה. היא לא מועילה לאף אחד, במיוחד שזה רק בתוך הלב שלי, אם תשומת לב מיוחדת אליו שבתחקיר טוב תראה לעין, אולי יהיה ניתן יהיה להבחין במבטים שאני שולחת אליו. לא, לא מבטים מוזרים של נערה מאוהבת , הישענות על היד בשיעור והאנחות, חולמת בהקיץ עליו. ממש לא. כי אני לא מאוהבת. רגע, שיט, זה מה שאמרתי כל הזמן הזה, "להתאהב", "אהבה". אייו. כל כך לא אני, ולמרות שאף אחד לא יראה את זה עדיין קשה לי לסלוח לעצמי על זה. אני בכללי נגד כל עניין הזוגיות הזאת, וללכת לפי הכללים של החברה. כל ה- "הוא מחבק אותך מאחורה וככה יושבים כל הערב", וכל ה-"אני אוהב אותך בציבור". ממש קשה לי עם זה. אני מדמיינת את עצמי בזוגיות, שיש לי חבר, וישר חושבת על מה שההורים יגיבו, השכבה, החברים, השיחות הרבות המביכות. מביכות רק בעיניי, אני יודעת, פשוט אני ממש לא בקטע של לדבר על החבר שלי. החבר שבעתיד יהיה לי אולי כנראה בערך, כמובן…
אז אני לא רוצה זוגיות. אולי אני מפחדת מזה. מההתחייבות, מהכללים והנורמות, מהקרבה והאינטימיות שבו זמנית תהייה ציבורית ודוחה. אני רואה איך חברה אחת שלי, שהתקרבתי אליה ממש בתחילת השנה, שלמעשה היינו חברות הכי טובות, נטשה אותי לטובת חבורה חדשה, טובה יותר, מקובלת יותר. אני הייתי מעיין ברירת מחדל שלה. היא מצאה לה גם מישהו בקבוצה הזאת ועכשיו חברה שלו, למרות שלפני איזה חודשיים שלושה רק דיברנו על איך שזוגיות לא תשנה אותנו ותעמוד בפני חברות, ושלאל ניהיה קיטשיים ודביקים ומגעילים. טוב, זה היה איתי והחברה הכי טובה שלי, כנראה שזה לא נודע אליה כי היא עברה לקבוצה חדשה של בנות רדודות ושטחיות שהבעיות הכי קשות בחיים שלהן זה בנים. כל הזמן. באמת, אלו הן השיחות היחידות שלהן, טוב, ולדבר על עוד דברים שטחיים. ואני לא שטחית. לא יודעת אם אחרים רואים את זה, כמה יש בי, כמה תכונות טובות של חברה טובה, לצד התכונות הרעות שאני מודה בהן ומנסה לכפר עליהן. אבל אני יודעת שאני שונה משאר האנשים בגילנו. לא בקטע טוב, או בקטע רע. פשוט, אני רואה את הכל בזווית שונה, או לפחות ככה נראה לי. יכול להיות שאני פשוט עפה על עצמי, חושבת שאני נעלה יותר מאחרים, טובה יותר, מוצלחת יותר. טוב, בעצם אני ממש לא חושבת את זה על עצמי. אני משכנעת את עצמי שיש בי משהו טוב, מעבר, שכולם לא יכולים לראות כי הם עסוקים בלחיות את הרגע ובכלל לא להתעמק בחייהם ככה שלא יזכרו באמת כלום מחיי העשרה שלהם כי זה יחלוף בהרף עין. אני מוציאה הכל על הדף, או יותר נכון על המסך, כי אף אחד לא יבין את זה, כי בסוף אני יוצאת הרעה, הלא בסדר, המוזרה, הממורמרת, היבשה, המכוערת, סתומה, רדודה, קטנה, שקופה, בלתי רצויה, לא נחוצה שאני. טוב, אני לא יודעת מה מהרשימה הזאת נכנס למחשבות של אנשים אבל אני בטוחה שחלק מזה כן. כי בדרך כלל כל מה שאני חושבת על אנשים אחרים, באיך שאני מפרשת אותם, הם מפרשים אותי. לדוגמה, בחברות הזאת עם הילדה הזאת (נקרא לה קרן, כדי שאני אפסיק לכתוב זאת וזאתי והיא). בקיצור קרן, התחברו בלי שהספקתי לבנות שאני לא מתחברת אליהן, אבל הן בהחלט עם בטחון עצמי רב, אנשים שמקיפים אותם ובקיצור פופולאריות. קרן עושה הכל איתן ביחד, יושבת איתן, רצה אליהן בהפסקה, מצטלמת איתן, ובהתחלה הייתי נשרכת אחריה ובאה, אבל החלטתי שאני לא מתכוונת לרדוף אחריה ולהיות פטטית, אני יודעת מתי אני לא רצויה, מה גם לא רוצה בגללה להסתובב איתן, בעיה שלה, היא הפסידה חברות מדהימה. כי אולי יש לי בעיות ואני לא אדם פשוט בכלל, אני כן חברה טובה. לא כמוה. נראה לי שהיא מדברת עלי ועל החברה הטובה שלי (גילי נקרא לה) עם החבורה החדשה, מספרת להן כמה אנחנו מתרחקות ממנה, וקרות אליה ושיפוטיות וביקורתיות ורדודות, והן עוזרות לה, שמה אותי במצב שלה, כי כל אחד רואה את העולם מהזווית שלו.
אני לא, באמת שלא, אחרת הייתי בן אדם אחר. אבל אני לא תמיד מסכימה עם דעות של אנשים, או מצדדת אותם בויכוחים. כי אני פשוט מנסה לשים את עצמי בצד של הצד אחר.
רגע, אתם מצליחים בכלל לעקוב? אני בעצמי איבדתי את עצמי. מה זה משנה, מישהו בכלל יראה את זה?