המסע מהסוף להתחלה – פרק ראשון.

התעוררתי לזריחת השמש ומסביבי הכל ירוק. לקחתי את בגדי והלכתי לצחצח שיניים. מלאת תחושות בלבול, הנאה, שמחה, עצב וגעגועים ארזתי את החפצים שלי ושמתי את התיק על הגב. זה נגמר חשבתי לעצמי, היום אני חוזרת הביתה. בדיקה אחרונה שהדרכון והכרטיס טיסה נמצאים ויוצאים. בהליכה איטית אני יוצאת אל עבר הרחוב הקטן על מנת לתפוס מונית. נהג אחד עוצר לי ובאנגלית משובשת שואל לאן. "לשדה תעופה" אני אומרת הוא מהנהן ואני מתיישבת במושב האחורי. בדרך תחושות של סיפוק, עצב, שמחה וגעגועים מציפות אותי. מסתכלת על הנוף שלאט לאט מנוף של מפלים הרים וירוק מתחלף לנוף של בניינים גדולים שבמשך המון זמן לא ראיתי. חושבת על המסע המטורף הזה מנסה לעבור על כל הדברים שקרו בראש שלי האנשים שפגשתי, החיות, הנופים המשגעים הטיולים לבד, הטיולים ביחד, הגעגועים הביתה ויחד עם זאת הרצון לא לעזוב. כמה למדתי מהשנה הזאת אני חושבת שזאת אחת השנים היותר משמעותיות וזאת בוודאות החוויה הכי מדהימה שעברתי. מעניין מה קורה בארץ עכשיו? התעדכנתי קצת מההורים כדי לדעת בערך מה הולך אבל לא התעניינתי יותר מדי. האם המצב השתפר מאז המלחמה האחרונה בה השתתפתי? מה עם המשפחה לא דיברנו כמעט בכלל, דיברתי עם ההורים בערך פעם בחודש לכמה דקות קצרות. אחי התגייס לפני שנסעתי אני רוצה לראות אותו אני מתגעגעת אליו לשמוע איך הולך לו שם ולחבק אותו. ומה עם אחותי איך הולך לה בלימודים אולי יש לה חבר. מחשבותיי נפסקו כאשר הנהג ביקש את הכסף שלו ואז קלטתי שהגענו לשדה תעופה. שדה ענק, בניין עצום שרק לפני שנה יצאתי מכאן. סוג של סגירת מעגל. שילמתי לנהג ונכנסתי לשדה בניסיון להבין את השלטים התאילנדים ולאיזה כיוון אני אמורה ללכת. בזמן החיפוש ראיתי מרחוק עוד מישהי עם תרמיל גדול דומה לשלי החלטתי לגשת אליה כדי לראות אם היא יכולה לעזור לי. התקרבתי אליה ובמרחק של כחמישה מטרים ממנה נעצרתי לשנייה. "עופרי?" אני שואלת בצעקה של התרגשות. היא הסתכלה אליי במבט מופתע אך מחייך "אור" היא התרגשה ורצה לחבק אותי.