קיץ נצחי- פרק 3 (הערה קטנה למטה)

יומיים לאחר ארוחת הערב עם מישל, היא התקשרה להודיע לאנה שהמנהל שלה בבית הקפה מעוניין שתבוא ליום ניסיון כדי לבחון אותה. מכיוון שניו בוסטון היא עיירה קטנה, כולם הכירו את כולם, והמנהל הכיר את משפחתה של אנה והסכים להצעתה של מישל להביא אותה כמלצרית שלישית לבית הקפה.
"הוא סתם אומר שהוא עומד לבחון אותך," מישל אמרה לאנה בשקט בזמן ששתיהן עמדו ליד הדלפק בבית הקפה וחיכו למנהל, ג'ו בלאק, שיופיע כדי לדבר עם אנה. "הוא לא באמת בררן והוא רק מנסה להיראות מעסיק מקצועי. אם האידיוטית הזאת התקבלה לעבודה כמלצרית," היא הנידה את ראשה לעבר לורה, המלצרית השנייה שעבדה בבית הקפה(היא היתה בשכבתה של אנה בבית הספר ושתיהן למדו בילוגיה יחד), " גם את יכולה.".
ג'ו בלאק הופיע מהחדר הקטן מאחור שהיה גם המשרד שלו לאחר כמה דקות ושאל אותה כמה שאלות ("האם תהיי זמינה לכול משמרת שאבקש?"; "האם את רוצה להמשיך לעבוד פה גם לאחר הקיץ?") ואז נתן לה סינר ומחברת קטנה כדי שתוכל לכתוב בה הזמנות, אמר לה את המספרים של השולחנות ושלח אותה לעבוד. ג'ו בלאק היה נמרץ וענייני ואפילו מאיים מעט. אנה היתה מעט לחוצה כדי להוכיח את עצמה אליו. היא ניסתה לא להתבלבל בהזמנות של האנשים, לא לתת ללקוחות לחכות יותר מדי להזמנות שלהם, לתת להם שירות טוב ולהיות זמינה לבקשות שלהם והכי חשוב- לא לשבור שום צלחות או כוסות.
"היי, נערה עובדת!" לפתע נשמעה קריאה מאחוריה של אנה בזמן שהיא הגישה כמה משקאות לשולחן שישבו בו שתי בנות הצעירות ממנה בשנה.
זה היה נייט עם טיילור וג'ורג' שנשרכו מאחוריו.
"נייט, מה אתה עושה פה?" אנה שאלה בבהילות ועיניה תרו בעקבות המנהל שלה. היא לא רצתה שיקבל את הרושם המוטעה ביום הניסיון שלה.
"באתי לבקר את החברה שלי?"
"זה עדיין היום הניסיון שלי!" היא אמרה לו. "אני לא רוצה שהמנהל שלי יחשוב שאני עומדת לבזבז את הזמן שלי עם החבר שלי במקום לעבוד."
"תראי אותך כול כך לחוצה בקשר לעבודה…אני די גאה." אמר נייט בחיוך.
"נייט!"
"בסדר,בסדר," אמר נייט בכניעה. "תרגישי יותר טוב אם נשב באיזה שולחן ונזמין משהו?"
"הרבה יותר טוב."
נייט גרר את טיילור ואת ג'ורג' (שניסה לדבר עם מישל אך היא היתה עסוקה מדי לפתע) והתיישב על יד אחת השולחנות.
"החבר שלך עושה מהומה," העירה לורה לאנה כששתיהן ניגשו אל הדלפק לקחת את ההזמנות שלהן לשולחנות.
"הוא לא עושה מהומה," התנגדה אנה בשקט.
"רק אל תתני לבלאק לראות אותו נמרח עלייך באמצע עבודה," היא אמרה.
"תתעסקי בעניינים שלך ואל תדחפי את האף שלך למקומות לא רצויים," מישל לפתע הופיעה לצידם והיא הסתכלה על לורה בשלווה. לורה נראתה לרגע זועמת ואנה חשבה שהיא עומדת להחזיר לה תשובה משלה אבל היא הסתובבה והלכה מהן.
"היא כזאת כלבה," אמרה מישל כשהיא מביטה בגבה המתרחק של לורה.
"היא צודקת…" אמרה אנה.
"אל תדאגי כול כך בקשר לג'ו. הוא לא מזיק." אמרה מישל שוב בקול אוהד. "הוא לא באמת בוחן אותך. האם את רואה אותו באזור עכשיו?" היא שאלה ונעצה באנה מבט שואל.
היא צדקה, אבל אנה לא יכלה לקחת את הסיכון הזה. היא רצתה להתקבל לעבודה הזאת. זה יהיה מביש לחזור הביתה ולהגיד לרוב ולהוריה שהמנהל החליט לא לקבל אותה.
נייט וחבריו לא הפריעו שוב לאנה ונייט שמר ממנה מרחק בכוונה כדי שלא תתרגז.
המשמרת הגיעה לסיומה בסביבות עשר בלילה. המקום התחיל להתרוקן ושלושת המלצריות ניקו את השולחנות ואת הרצפה לקראת הסגירה.
ג'ו בלאק ישב על יד הדלפק והיה שקוע בכמה דפים.
"אז מה המשמרת שלנו למחר?" מישל שאלה את ג'ו בלאק לאחר ששלושתן סיימו לנקות והורידו את הסינרים שלהן כדי ללכת הביתה.
"אתן עובדות מחר בבוקר," הוא אמר.
"גם אני?" אנה שאלה בהיסוס.
ג'ו בלאק הרים את מבטו והסתכל על אנה כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. "אה…כן, גם את." הוא אמר.
אנה חייכה באושר למישל שצחקה.
מישל ואנה עזבו את המקום יחד בשעה שלורה העדיפה לשמור מרחק מהן עד שהגיעה למכונית שלה.
"אנחנו נעבוד יחד תמיד?" אנה שאלה את מישל.
"כן," ענתה מישל. "יש לו עוד שתי מלצריות למשמרת השנייה והוא לא מערבב בינינו."
"למה לא?"
מישל משכה בכתפה. "אז איך העבודה?" היא שאלה לאחר רגע כשהיא הובילה אותה למכונית שלה.
"היה דווקא נחמד," ענתה אנה. "הלקוחות די מעצבנים לפעמים. אבל היה בסדר."
המכונית של מישל-פג'ו כסופה שהוריה קנו לה- חנתה בקצה הרחוק של מגרש החנייה. אנה תהתה במרירות בזמן ששתיהן נכנסו אל המכונית אם היא היחידה בגילה שאין לה מכונית.
מישל נסעה הביתה ועצרה מול הבית של אנה לפני שחזרה לחנייה שלהם והורידה אותה שם. אנה הבחינה בנייט שישב על המדרגות שהובילו למרפסת הבית וחיכה לה.
כשהיא התקרבה אליו, היא הבחינה במישהו נוסף שהיה איתו: מישהו קטן וצהבהב שישב על ברכיו והתגושש איתו- גור כלב.
"מה זה?" אנה קראה בהפתעה וניגשה אליו בהתרגשות. היא התיישבה לידו על המרפסת והושיטה את ידה כדי ללטף את הגור.
"הפתעה בשבילך," אמר נייט. "התכוונתי לספר לך לפני כן כשהיית בעבודה, אבל לא כול כך התייחסת אליי." הוא הוסיף מעט בזעף.
אנה נשאה אליו את עיניה בזמן שהמשיכה ללטף את הכלבלב. "מה זאת אומרת הפתעה?" היא שאלה.
"הכלבה של דודה שלי המליטה והיא נתנה לאמא שלי את הגור הזה במתנה, אבל אמא שלי שלא היה נעים לה לסרב לה, לא רוצה כלב בבית, אז חשבתי שאולי את תרצי אותו…" הוא אמר. עיניה של אנה נפקחו בהפתעה והתלהבות.
"אני?" היא קראה בקול מתרגש. "באמת?"
נייט חייך. "רק אם את רוצה ואם הורייך ירשו לך בכלל לגדל כלב."
אנה אחזה בכלבלב הקטן שניסה ללעוס לה את הידיים והרימה אותו אליה.
"איזה חמוד אתה!" היא אמרה לו בקול קטן וחייכה אליו. "מה השם שלך? אתה יכול להגיד לי מה השם שלך?" היא דיברה אליו בקול תינוקי.
"אין לו שם," אמר נייט. הכלבלב המשיך לנסות ללעוס את ידה של אנה כשהיא פרעה לו את הבטן בשמחה; הכלבלב נראה מאושר להתגושש בידיה של אנה.
"אני לא מאמינה לזה," אמרה אנה בשקט כשהיא הביטה בכלבלב באושר. "תודה,נייט." היא פנתה להביט בו ואז נישקה אותו ברכות, "אני מצטערת על היום…" היא הוסיפה.
"את בטוחה שהורייך יסכימו לכלב?" נייט שאל לאחר כמה דקות.
"אני אגרום להם להסכים," אמרה אנה בפיזור נפש כשהיא עדיין המשיכה לשחק עם הכלבלב. "איזה סוג כלב זה?" היא שאלה.
"לברדור…"
"אז איך אני עומדת לקרוא לך?" אנה שאלה את הכלבלב הקטן. "איזה שם אתה רוצה?"
הכלבלב לא ענה. הוא היה עסוק מדי בלנסות לטפס במעלה החזה של אנה אל פניה כדי לרחרח אותה.
"אולי…קלינטון?" נייט צחק.
"אני חושבת שעדיף שאמשיך לחפש," העירה אנה.
לפתע הדלת מאחוריהם נפתחה, ואביה הופיע בפתחה.
"אה, זאת את,אניינקה," הוא אמר ושלח מבט חד לעבר נייט. "לא ידעתי שחזרת. מה את מחזיקה בידך? כלב?".

לאנה נדרש המון זמן לשכנע את הוריה להסכים לכלב בבית אבל לאחר שרוב חזר הביתה,ראה את הכלב והתלהב, שניהם נאלמו דום ולא ידעו איך להתנגד יותר: שני ילדיהם התלהבו למראה הכלב הנוכח בביתם והם לא רצו לאכזב אותם.
"אבל שניכם עומדים להיות אחראים לכלב הזה!" הזהירה אמא שלהם. "אני לא רוצה שתנטשו אותו ותשאירו לי את כול העבודה! אתם תצטרכו לצאת איתו להליכות, לצאת איתו כשהוא יצטרך לעשות את צרכיו, לנקות אחריו לאחר שהוא יעשה את צרכיו, אני לא רוצה בשום אופן שהוא ישאיר לי מתנות קטנות בכול רחבי החצר שלי!"
אבל אנה ורוב היו עסוקים בלשחק עם הכלבלב שנראה מאוד נרגש לראות את כול הספות הנוחות, השטיח הצמרירי, שני האנשים שהלכו בעקבותיו בהתלהבות, ובמיוחד למראה שלט הטלוויזיה שנראה לו דבר מאוד נוח ללעיסה.
"הוא זכר או נקבה?" אמא שלה המשיכה לדבר ולחקור. "כי אם הוא זכר ,נצטרך לקחת אותו לסירוס."
אנה באמת לא בדקה את המין שלו. היא תפסה את הכלבלב שניסה לטפס על הספה והרימה אותו כדי לבדוק.
"הוא זכר," אמר רוב שגם בחן אותו. "אז מה השם שלו?" הוא שאל את אנה.
"אין לו כרגע," היא ענתה.
"מה עם רוקי?" הוא שאל בהתלהבות. "הוא נראה כמו רוקי!"
"לא נכון," אנה התנגדה נמרצות. "אני אמצא לו שם אחר כך…"
"מי אמר שאת תקבעי לו את השם?" רוב שאל ברוגז.
"זה הכלב שלי. נייט נתן אותו לי, לא לך." ענתה אנה. רוב לא נראה מרוצה מהתשובה הזאת.
"אל תריבו עכשיו," התערב אביהם. "זה הכלב של שניכם…"
"לא נכון, זה הכלב שלי!" אנה אמרה שוב ביתר תקיפות. היא לא רצתה לחלוק את הכלב הזה עם רוב.
"בסדר!" קרא רוב בכעס. "אז לכי תמצאי מישהו שיעזור לך לגדל אותו!".
לאנה לא היה אכפת מהאיומים של רוב. היא שיחקה עם הכלב כול הלילה עד שהוריה התעצבנו ששניהם מרעישים יותר מדי בשעה שהם ניסו לישון אז היא הרימה את הכלבלב ולקחה אותו לחדרה כדי שיישן איתה בחדר.
אנה החליפה את בגדיה לפיג'מה והכלבלב המשיך להתרוצץ בחדרה בהתלהבות. הוא נשרך אחריה בהתרגשות ונדבק אליה. אנה נכנסה אל תוך המצעים שלה ונשכבה שם. הכלב קפץ אל תוך מיטתה והתיישב ליד ראשה. אנה חייכה ועצמה את עיניה כדי לישון.

אנה כול כך התלהבה מהכלבלב החדש שלה שהלך בעקבותיה לכול מקום, עד שהיא בקושי עזבה לעבודה בבוקר. היא השאירה אותו עם אמה שהמשיכה לקטר בלי הפסקה על נוכחותו של הכלב בבית.
היא פגשה את מישל בחוץ כדי לנסוע איתה לעבודה וסיפרה לה על הכלבלב שנייט נתן לה.
"אני מתה על כלבים!" אמרה מישל בהתלהבות. "תראי לי אותו אחרי העבודה?" היא שאלה בהתרגשות.
"בטח," ענתה אנה. "אני ממילא רוצה לצאת איתו להליכה, לשחק איתו קצת בחוץ."
"נייט כול כך חמוד!" מישל אמרה בחיוך.
"הוא חייב לעשות משהו כזה דווקא אחרי שהתייחסתי אליו כול כך רע אתמול והתרגזתי עליו על כך שהופיע בעבודה שלי ועשה מהומה…"
"לא היית כול כך גרועה," מישל צחקה. "ואת יכולה לפצות אותו אחר כך.לא?"
מישל נכנסה אל מגרש החנייה של בית הקפה והחנתה את המכונית. שתיהן יצאו מהמכונית וצעדו לעבר בית הקפה.
"אני עדיין לא יודעת איך אני עומדת לקרוא לו," אנה העירה בהרהור.
"לכלב?"
"כן,"
"הוא זכר או נקבה?"
"זכר," ענתה אנה.
שתיהן נכנסו אל בית הקפה והבחינו בלורה ששוחחה עם ג'ק, שוטף הכלים של המטבח, בחור בן 19 שסיים את התיכון בדיוק לפני שבועיים.
"לא יכולת לנקות קצת את הדלפק ולהועיל במשהו? לא באת לפה לעבוד?" מישל הפטירה לעברה של לורה לאחר שג'ק נעלם במטבח.
"את עושה את זה כול כך טוב שלא רציתי למנוע ממך את האושר הזה," לורה ענתה בעוקצנות והלכה.
"למה את נטפלת אליה?" אנה שאלה את מישל כששתיהן שמו את הסינרים שלהן.
"היא מעצבנת אותי," מישל ענתה בפשטות ומשכה בכתפיה.

הימים התחילו לעבור ואנה מצאה את עצמה עסוקה ללא הרף בעבודה, בכלבלב החדש שלה (שהיא קראה לו שייקס, על שם אחד הדמויות האהובות עליה מסרט דרמה שהיא צפתה בו לפחות עשרה פעמים), בנייט ,בסידורים שלה בבית (משהו שאמא שלה לא הסכימה להבליג לה למרות שהיתה לה עבודה), וביציאות שלה עם החברים.
חמש פעמים בשבוע היא עבדה בבית הקפה עם מישל במשמרות משתנות ואחר כך היא היתה חוזרת הביתה רק כדי לטפל בשייקס שאותו היא היתה צריכה להוציא לטיולים סביב השכונה, לתת לו לעשות את צרכיו ולשחק איתו (רוב ניסה לעזור לה כמה שאפשר למרות כול האיומים שלו), ואחר כך היא היתה מנסה לבלות כמה זמן שאפשר עם נייט ואיזבל וניסתה לא לזנוח אותם.
היא לא היתה רגילה לעומס כזה בימים שלה והיא היתה נופלת שדודה על המיטה שלה כול סוף יום.
כיוון שהיא בילתה הרבה זמן בעבודה שלה, היא ומישל התקרבו מאוד ונהיו לחברות טובות. מישל היתה מאוד ישירה, לפעמים מרושעת קצת בהערותיה (במיוחד כלפי לורה) והיתה רגילה מאוד לבחורים שהמשיכו להתחיל איתה על ימין ועל שמאל, אך היה בה משהו שאנה אהבה; היה בה סוג של נינוחות וכנות שאנה אהבה. היא הרגישה בנוח לדבר איתה והתחילה להיפתח אליה במהירות. נראה היה שמישל מתחילה לרכוש חברים במהירות (במיוחד בחברת הבנים), כי כמעט כולם כנראה הרגישו כמו אנה וחיבבו את מישל במהירות ונהנו מחברתה.
חוץ ממישל, אנה התחילה להתחבר גם עם ג'ק, שוטף הכלים, למורת רוחו של נייט. נייט היה בטוח שג'ק מנסה להתחיל איתה ושהוא דלוק עליה- אנה הכחישה.
"אנחנו רק ידידים," אנה הבהירה לו. נייט ישב על יד הדלפק ונעץ מבט נרגז לעבר המטבח, שבו עבד ג'ק.
"הוא מסתכל עלייך כאילו הוא רוצה אותך," נייט מלמל בעצבנות.
אנה הביטה בנייט בספקנות. הוא קינא.
"בנים יודעים דברים כאלה," הוא התגונן לנוכח מבטה של אנה.
"היי,חבר'ה," מישל הופיעה לצידו של נייט. היא חייכה אליו. "אתם הולכים למסיבה היום?" היא שאלה.
"מסיבה?" שאלה אנה.
"אצל ג'ורג'," ענה נייט. "ההורים שלו נסעו אל סבתא שלו עד מחר אז הוא עורך מסיבה היום…"
"אז אתם באים?" מישל שאלה שוב.
"בטח," אמר נייט.
"את הולכת?" אנה שאלה את מישל.
"כן, אחרי העבודה," אמרה מישל. "אם את רוצה, נקפוץ הביתה, נחליף בגדים ונלך לשם אחרי העבודה?"
"זה יהיה מצוין." אמרה אנה.
"אז נתראה שם?" נייט שאל.
"כן," אמרה אנה. נייט קם ממושבו, נישק את אנה, נופף למישל לפרידה והלך.
גם מישל התקרבה לנייט והתיידדה מאוד עם שניהם. היא התחילה לבלות איתם די הרבה בשעות הפנאי שלה ולא היה אכפת לאף אחד מהם; גם נייט חיבב אותה מאוד וחשב שהיא בנאדם מאוד פתוח וכּן שאפשר לדעת ישר על פניה מה היא חושבת.
אנה נכנסה למטבח כדי לרחוץ את ידיה (מאחר שניקתה את הדלפק) וג'ק הבחין בה,
"החבר שלך לא מחבב אותי במיוחד,אה?" הוא אמר. ראסל, הטבח הקשיש של בית הקפה היה בצד השני של המטבח וטיגן על הכיריים; הוא לא שם לב אליהם.
"למה אתה אומר?" אנה שאלה ושטפה את ידיה. ג'ק ניגש אליה; הוא היה גבוה מאוד ואנה הגיעה רק עד כתפיו, היה לו שיער קצוץ ושחור כעורב ועיניים כהות ומעט מלוכסנות.
"אני טועה?" הוא שאל.
אנה חייכה ולא ענתה.
"אתם יוצאים כבר הרבה זמן?"
"שנה וחצי," אמרה אנה ומחתה את ידיה במגבת כדי לייבש אותם. "אל תדאג בקשר אליו," היא הוסיפה.
"אני לא דואג."
אנה הביטה בו מעט מסוקרנת, "למה לא?" היא שאלה אותו.
הוא משך בכתפיו באדישות מסוימת.
"הוא מקנא," אמרה אנה ונשענה על הכיור.
"במי? בי?" הוא שאל.
אנה אפילו לא טרחה לענות.
"אין לו במה לקנא," הוא אמר.
"זה מה שאמרתי לו."
"אני יודע שאת תפוסה," הוא חייך.
אנה שתקה לרגע ועיניהם הצטלבו בחיוך. "ואם לא הייתי תפוסה?" היא שאלה.
ג'ק הסיט את מבטו בחיוך גדול ואמר, "כנראה שלא תגלי לעולם…"
"תסלחי לי?" לפתע שניהם שמעו קול מאחוריהם. לורה נכנסה אל המטבח והביטה באנה בכעס, "אני רואה ששניכם שקועים מאוד בשיחה אבל בחוץ יש הרבה שולחנות שמחכים להזמנות שלהם ואם לא אכפת לך, הייתי מאוד מודה לך אם היית עושה את העבודה שלך כמו שצריך." ובזה היא יצאה מהמטבח והשאירה את הנאום תלוי באוויר.
אנה וג'ק הביטו אחריה לרגע די המום ואז שניהם הביטו זה בזה ופרצו בצחוק.
אנה חזרה לעבודה בלי שום שהיות והמשיכה לעבוד בלי לנסות לעצבן את לורה.
לאחר שבית הקפה נסגר, מישל ואנה נסעו חזרה הביתה ואנה שבה הביתה רק כדי למצוא את שייקס מחכה לה בסלון. היא בילתה איתו כרבע שעה ואז עלתה להתקלח ולהסתדר לקראת המסיבה. שייקס קרקר אחריה נמרצות ולא הניח לה.
לבסוף אנה לבשה מכנסי ג'ינס קצרים עם חולצה אוורירית ירקרקה וסנדלי אצבע ויצאה לפגוש את מישל בביתה.
מישל חיכתה לה על המרפסת של ביתה: היא לבשה שמלה ורודה אופנתית ויומיומית שהדגישה את גופה החטוב והארוך עם נעלי עקב נמוכים ולבנים; שיערה הבלונדיני היה משוך לאחור בזנב סוס על קודקוד ראשה ופניה היו מאופרות באיפור עדין. אנה התכווצה באי נוחות כשהיא ראתה אותה; היא הרגישה כול כך פשוטה וחסרת משמעות לנוכח יופייה המהמם של מישל.
שתיהן נכנסו אל האוטו ונסעו למסיבה בביתו של ג'ורג'; מסיבה שהיתה בעיצומה כששתיהן הגיעו אליו.
נייט איתר את אנה מיד כשהיא נכנסה עם מישל אל הבית העצום בגודלו שעכשיו היה מפוצץ בנערים ונערות שתויים וחדורי אנרגיה; המוזיקה הדהדה בכול הבית ואנשים רקדו בכול רחבי הבית.
"סוף סוף הגעתן," אמר נייט כשניגש אליהן. ג'ורג' ניגש אליהן בעקבותיו.
"מישל!" הוא קרא בקול רם ובחן אותה בהתפעלות. "את נראית פיצוץ!" הוא אמר והמשיך לבחון אותה ללא מבוכה. הוא נראה קצת שיכור.
"תודה,ג'ורג'- אני מניחה…" אמרה מישל וצחקה.
"בואי ואראה לך את הבית שלי," הוא אמר בקול רם, מנסה להתגבר על רעש המוזיקה, שם את זרועו סביבה ומשך אותה אל תוך האנשים. שניהם נעלמו.
"המסיבה רק התחילה והוא כבר שיכור," אמר נייט והניד בראשו כלא מאמין לעבר ג'ורג'.
"אני קצת עייפה האמת," אמרה אנה לנייט. היא הרגישה לפתע מעט מדוכדכת ובמצב רוח ירוד; היתה לה תחושה שזה קשור למישל ולעובדה שהיא נראית כול כך טוב לעומתה.
"רוצה למצוא מקום קצת יותר פרטי?" שאל נייט ואנה הנהנה.
נייט אחז בידה ומשך אותה לכיוון המדרגות שהובילו לקומה השנייה. היא הלכה אחריו במעלה המדרגות ונייט הוביל אותה אל אחת חדרי השינה שהיו למעלה.
"אין לי חשק, נייט," אמרה אנה כששניהם נכנסו לחדר ונייט נעל את הדלת מאחוריו.
"בשביל מה?" הוא שאל בתמימות ואנה נעצה בו מבט. היא התיישבה על המיטה. "אל תדאגי…אפשר סתם לשבת את יודעת." הוא הוסיף בחיוך, ניגש אל המיטה וקפץ עליה כדי לשכב. אנה גררה את עצמה לשכיבה לידו.
"את נראית מבואסת," אמר נייט, שיערו הבלונדיני נפל על מצחו ואנה הושיטה את ידה כדי להסיט אותו.
"כן?"
"או שפשוט היה לך יום עבודה קשה?"
אנה שתקה. היא לא רצתה להתבכיין בפניו על חוסר ביטחון העצמי שלה, או על העובדה שחלק קטן ממנה מקנא ביופייה של מישל וביכולתה לתפוס את רוב תשומת הלב לעצמה אז היא החליפה נושא,
"אז הכול בסדר בבית?" היא שאלה אותו. "אבא שלך נרגע?"
נייט ואביו היו כמו שמן ומים. שניהם פשוט לא הסתדרו זה עם זה ואף אחד מהם אפילו לא ניסה לעשות צעד לקראת השני; הם העדיפו להתקוטט ולריב על שטויות מבלי לעשות את הניסיון הפעוט ביותר כדי לשפר את היחסים ביניהם.
"אבא שלי אף פעם לא נרגע," הוא אמר.
אנה לא ענתה ועצמה את עיניה לרגע; עייפות מפתיעה נחתה עליה.
"רוצה שנלך הביתה?" נייט שאל אותה.
לפתע נשמעה צעקה עמומה מבעד לקירות החדר. אנה ונייט הפסיקו לדבר בהפתעה ואנה פקחה את עיניה. נייט קם מהמיטה.
"זה בא מהחדר השני?" שאלה אנה את נייט שסימן לה לא לדבר. הוא התקרב לקיר הימני וניסה להקשיב לעוד קולות.
"אני הולך לבדוק מה קורה שם," הוא אמר לה ומיהר לצאת מהחדר.
אנה הזדקפה על המיטה וקמה ממנו.
היא יצאה מהחדר בעקבותיו של נייט וראתה שהוא ניגש לחדר הצמוד לשלהם; הדלת היתה פתוחה.
אנה ראתה את מישל, נייט וג'ורג' בחדר והיא נכנסה אליו. ג'ורג' היה שרוע על המיטה באיברים פשוקים ומישל נראתה המומה ונסערת מאחוריו של נייט.
"מה קרה?" אנה ניגשה אליהם.
"כלום, רק שג'ורג' יותר מדי שיכור," נייט ענה בעצבנות והביט לעברו של ג'ורג' שהזדקף על המיטה והתיישב,
"סתם השתעשעתי!" הוא התנגד. "אתם מגזימים." הוא העיר בעצבנות ונחר בבוז.
"אני יוצאת מפה, אני לא רוצה לראות את הפנים שלו יותר." מלמלה מישל ברוגז ויצאה מהחדר. אנה הלכה אחריה.
"מה קרה,מישל?" היא ניגשה אליה במהירות. מישל נראתה נרגשת ועצבנית מאוד.
"הוא סתם אידיוט!" היא אמרה בכעס. "הוא גרר אותי לחדר הזה והתחיל לנשק אותי ולמזמז אותי. ניסיתי לעצור אותו אבל הוא לא הסכים לעצור ומשך אותי אל המיטה בניגוד לרצוני ובדיוק אז נכנס נייט והפריד בינינו כשראה אותנו נאבקים."
"אני לא מאמינה," אנה מלמלה. "את בסדר? ג'ורג' סתם מתלהב, אל תתייחסי אליו."
"אני רוצה ללכת הביתה," מישל אמרה לפתע. "את באה איתי?"
אנה אמרה שכן, ממילא היא היתה עייפה מדי, אז היא הלכה להיפרד מנייט וחזרה אל מישל.
שתיהן נסעו הביתה ואנה נפרדה ממישל שעדיין נראתה מאוד עצבנית; אנה ניחשה שמישל רגילה להיות בשליטה בחייה והערב זה לא היה כך וזה הפריע לה.
אנה נכנסה הביתה ומצאה את שייקס שרוע על הספה וישן. היא ניגשה ללטף אותו ואז עלתה לחדרה ונפלה על מיטתה ונרדמה כמעט מיד.