את מפחדת?

אני עומדת בפתח הבית ותוהה מה לעשות האם עליי להיכנס או שאני צריכה להסתובב ופשוט להמשיך ללכת, לא חשוב לאין.
אני נכנסת אל הבית ואני רואה אור במטבח זה סימן טוב, הוא תמיד רגוע יותר כשהוא מבשל.
"היי." אני אומרת ונשענת על המשקוף, הוא מחייך אליי, וחוזר להתעסק עם תכולת הסיר, אני לא רוצה להפריע לו אך אני רואה כי מהמחבת יוצא עשן.
"הנקניקיות נשרפות." אני אומרת והולכת לעבר המחבת רוצה לעזור, אך הוא לא נותן לי.
"הן לא." הוא אומר ומפריע לי לעבור, אני לא יודעת למה התעקשתי, אב להמשכתי לנסות להגיע אל המחבת למרות הכול, אני מניחה שזו הייתה הטעות הכי גדולה שלי, העובדה שלא הייתי מוכנה לעזוב את הנושא.
"פשוט תעזבי את זה." הוא אומר ולוקח את המחבת מידי , הוא מעיף לעברה רק מבט קצר וכאשר הוא מבין שצדקתי הוא זורק אותה אל תוך הכיור.
זה לא היה חדש, אתם יודעים, התגובה שלו לדברים אבל המבט שהיה לו בעיניים, הוא הפחיד אותי, אני לא כל-כך בטוחה למה, אבל פחדתי שהוא יעשה משהו, משהו שיגרום לנו להופיע בחדשות הערב ושהוא יצטער עליו בסופו של דבר.
אני לא עושה כלום, אלוהים אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו, אני אמורה לברוח או משהו?
אבל זה לא חשוב מה אני אמורה לעשות בגלל שאני לא יכולה לעשות כלום, קפאתי במקום ואני פוחדת מידי לזוז.
הוא מסתובב אליי, ומביט בעיני, נראה שהוא רוצה לבקש סליחה, אבל לא יכול לגרום לפיו ליצור את המילים.
"אני מצטער," הוא אומר בסופו של דבר ומתחיל ללכת לעברי."אני-" הוא מתחיל להגיד אבל אני מתכווצת ולוקחת צעד אחורה.
הוא לא מבין מה לא בסדר והוא לוקח עוד צעד לעברי, אך אני ממשיכה ללכת אחורה, ובסופו של דבר הוא מבין.
"את מפחדת ממני?" הוא שאל, ואני לא בטוחה שאני יכולה להגיד משהו, אז אני פשוט מרימה את עיניו אליו, והוא מבין הכול.
"תקשיבי," הוא התחיל לומר, הוא לא זז יותר אלא נעצר והעביר יד בשערו מחליט כיצד להמשיך. "אני לא הייתי צריך לעשות את, אני מצטער. פשוט היה לשנינו יום קשה והרגשתי נורא אחרי מה שקרה אתמול, ורציתי לפצות אותך." הוא נשמע קצת כמו ילד קטן, אחד שלא בטוח איפה הכול התקלקל, באיזה נקודה בדיוק הכול נהרס.
"אני לא רוצה לפחד," אני אומרת בסופו של דבר קולי כמעט ולא נשמע." אבל כשאתה מתנהג ככה, אני מפחדת ממה שיכול לקרות." אני אומרת, ונלחצת חזק יותר כנגד הקיר, כאילו הקיר יכול להביא לי יציבות שחסרה בחיי.
"אני אשתנה," הוא אמר והתקרב מעט יותר. "אני נשבע." הוא אמר ותפס בידי.
"אבל זה כול הקטע, אתה לא מבין?" אני שואלת אני לא מביטה בפניו אני לא יכולה, במקום זאת אני מביטה בידינו. "אתה לא יכול להשתנות."