"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק חמישי

פרק 5 – סיוטים

הימים הבאים עברו במהירות, עבר לו שבוע. אופיר יצאה עם איתי כבר לשני דייטים, ונראה שהעניינים מתלהטים.
ישבתי במיטתי, על מצחי נצצה זיעה קרה, והתנשפויות מהירות בקעו מפי. כבר חמישה ימים שאני מתעוררת באמצע הלילה מסיוטים נוראיים. הסיוטים לא ברורים, אך מישהי אחת נוכחת בכל סיוט וסיוט. והמישהי הזאת היא אמא שלי.
***
"בוקר טוב," נשקתי ללחיה הימנית של רוזה, והיא השיבה לי חיוך חם,
"בוקר טוב, יפה. את הולכת לבית הספר?" היא שאלה את אותה השאלה אשר חזרה על עצמה בכל בוקר. אלוהים, לאן עוד יש לי ללכת?
"כמו בכל בוקר," חייכתי חיוך ציני במעט והנפתי את ידי לאות פרידה, מתחילה להתקדם לכיוון הדלת הראשית.
"בוניטה," רוזה קראה מאחורי, הסתובבתי והבטתי בה בשאלה,
"את רוצה לבוא אלי לארוחת שישי? תוכלי להשאר לישון בחדר אורחים." הציעה וחייכה חיוך רחב, ואני מצאתי את עצמי מסמיקה. הנחתי שרוזה יודעת על הסוד הקטן של המשפחה הזאת.
אני בחיים לא נוכחת בארוחת שישי. אני פשוט לא מסוגלת. ארוחת שישי היא דבר כל כך משפחתי ואוהב, ו… הם לא המשפחה שלי. אני לא מחשיבה אותם המשפחה שלי.
"אלוהים, רוזה… זאת הצעה כל כך נדיבה, אבל… את אמורה לבלות עם המשפחה שלך, לא להסחב עם הילדה הנודניקית של המעביד שלך." אמרתי בשקט, ורוזה חייכה והנידה בראשה,
"אני אשמח אם תצטרפי. גם הבן הגדול שלי, זה שסיים צבא, יהיה. הוא חזר מהטיול שלו בתאילנד, והוא יביא את החברה החדשה שלו לארוחת ערב. אני אשמח אם תהיי נוכחת בערב הזה." היא אמרה ברכות, ואני התרגשתי מהמחווה הקטנה שהיא עשתה בשבילי, למרות שזו לא באמת מחווה.
היי, לא זכרתי שיש לרוזה גם ילד שסיים צבא… הנהנתי במהירות ומשכתי את האישה המקומטת במעט שאהבתי כל כך לחיבוק ארוך ומוקיר תודה.
תודה, רוזה.
***
אז לא. לא הלכתי לבית הספר, למרות שבאמת תכננתי ללכת. נהגתי במכונית שלי, תיק בית הספר במושב שלצידי, ומוסיקה שקטה מתנגנת מהרדיו. הייתי בסוג של סיערת רגשות, אחרי הסיוט שהיה לי בלילה, ואירועי הבוקר. כריות אצבעותיי תופפו על ההגה בזמן שחיכיתי שהרמזור יהפוך לירוק. דמותה של אמי עלתה במחשבתי. אותה אישה יפייפיה בעלת ביטחון עצמי. ממנה ירשתי את השיער השטני-חום-בהיר ואת העיניים הירוקות. הסיוטים בהם היא הופיעה היו בעצם זכרונות מהילדות שלי, הרי עד גיל עשר ההורים שלי היו ביחד, לכאורה זוג נשוי ומאושר, מסתפק בחלקו. אבל רק לכאורה. אני בחיים לא אשכח את הצרחות, את האיומים, את שטפיי הדם. בחיים לא אשכח.
הטלפון שלי צלצל, ואני החלקתי את אצבעי על המסך ועניתי לאופיר,
"הלו?" שמתי על רמקול והנחתי את הטלפון על המושב שלצידי.
"איפה את?" היא שאלה בשקט, ואני גלגלתי את עיניי,
"אני לא באה היום. מבריזה. למה?" שאלתי, מושיטה את ידי אל תיקי ומוציאה את קופסת הסגריות הלבנה של מלבורו-לייט, מושכת סיגריה ומציתה אותה בעזרת המצית. תחבתי אותה בפי ופתחתי את החלון לחריץ קטן, כדי שהעשן יחמוק החוצה.
אז כן, בנוסף להכל אני מעשנת. אף אחד לא בדיוק מרוצה מזה, אבל רוזה היא המטיפה מכולם. היא חופרת לי כבר שנה שלמה על להפסיק, ושאני הורסת את הבריאות שלי, ובלה, בלה, בלה, אבל לי לא אכפת. לעזאזל, אני ילדה גדולה.
"מבריזה?" שאלה אופיר בקול חמוץ, נאנחתי. אופיר עוד לא הספיקה להכיר את הראש שלי. אני יכולה להיות מאוד מטעה. אני נחמדה, וחייכנית, ועוזרת וכל החרא הזה, אבל לא כדאי למישהו להתעסק איתי שאני במצב רוח סוער. כלומר, עכשיו.
"אופיר, אני נכנסת למנהרה, נדבר." ניתקתי ושאפתי מהסיגריה אשר הייתה צמודה לשפתיי. נשפתי את העשן, והוא הסתלסל בדרכו אל חריץ החלון, ונעלם כעבור שניות בודדות.
הטלפון צלצל בשנית, ואני נהמתי בעצבים כשראיתי שהמספר לא מזוהה. החלקתי את אצבעי ועניתי,
"טעות." אמרתי עוד לפני שדיברו, אך קולו המוכר מדי עצר אותי כשבאתי לנתק-
"אני לא מאמין, שכחת את המספר שלי? אפילו לא שמרת אותו!" הוא התלונן, מה שגרם לי לנהום בעצבים עוד הפעם,
"אלוהים, ליאור, עזוב אותי, בחייאת ראבק." נשפתי את העשן בפעם האחרונה וזרקתי את הבדל מהחלון.
"את מוכנה להקשיב לאחיך הגדול לשניה?" הוא אמר בחוסר סבלנות, שהלהיט אותי בשניה,
"לא, אני לא אקשיב לך. אתה לא אח שלי!" צעקתי בזעם והחנתי את הרכב בחניית בית הקפה המוכר, בו ביליתי לא מעט בשבועיים האחרונים.
"זה שלא היינו בקשר ארבע שנים לא הופך אותנו לזרים." הוא אמר בקול נעלב, ואני יצאתי מהרכב ונעלתי אותו, הטלפון מוצמד לאוזני. נכנסתי בדלת בית הקפה, והפעמון שחובר אליה צלצל. תפסתי לי שולחן והצמדתי עוד סיגריה לפי. אלוהים, אני באמת חייבת להפחית במינון.
"מה אתה צריך?" ירקתי וסימנתי למלצר שבא לכיווני שיחזור מאוחר יותר. הוא הנהן בפחד, ברח למטבח וגרם לי לפלוט גיחוך משועשע.
"רק לפגוש אותך, אני נשבע." הוא אמר, ואני שאפתי מהסיגריה שלי ופלטתי את העשן שהסתלסל אל על עד שהתפוגג.
"אתה אח גרוע." הודעתי לו, והוא נהם,
"אני יודע, בחיי שאני יודע. רק תני לי להסביר." אמר לפתע בקול שקט, ולי לא היה יותר מה לומר, אז רק לחשתי.
"אוקיי. אתה מכיר את סניף קפה-קפה בתל-אביב? תרשום כתובת."
***
צהריי יום שישי. רוזה בדיוק עמדה לצאת לכיוון ביתה, וזירזה אותי שאמהר, כי היא צריכה לבשל גם למשפחה שלה.
בנוסף, היא ביקשה שאני אלבש בגדים לא חשופים, כי בעלה פרמיטיבי בקטעים האלו. אני רק גלגלתי את עיניי בתגובה, והבטחתי לה שאלבש בגדים הולמים. וכך עשיתי.
לבשתי סקיני ג'ינס בצבע שחור, גופיה שחורה בעלת מחשוף שכמעט ולא נראה לעין, וקרדיגן שחור מעליה. נעלתי נעליי עקב שחורות בעלות עקב סטנדרטי, ומרחתי לשפתיי אודם אדום מבריק אשר שבר את כל השחור שלבשתי. לבסוף, אספתי את שיערי לפקעת הדוקה, חטפתי בזריזות את התיק עם הבגדים והמוצרים הנדרשים ממיטתי, ורצתי במורד המדרגות. הייתי חייבת להודות, הייתי נרגשת לקראת ארוחת השישי. עבר הרבה זמן מאז שנכחתי באחת כזאת.
"מוכנה!" צרחתי בהתרגשות, וראיתי את מבטו של אבי, אשר ישב על הספה וצפה במשחק כדורגל, נעוץ בי באכזבה. לא ייחסתי לו חשיבות, ויצאתי בעקבות רוזה מהבית, שתינו מתקדמות לכיוון הרכב שלה. הוא היה רכב סטנדרטי, לא מרהיב, אך לא נוראי. התיישבתי במושב שלצידה, והיא התחילה לנסוע לכיוון ביתה, כשאני אחוזת התרגשות.
***
"הבאת בגדים יותר חגיגיים לערב?" רוזה שאלה בזמן שצעדנו בשביל הגישה לביתה.
הנהנתי באיטיות ותחבתי קצוות שיער שלא אספתי אל מאחורי אוזני.
נכנסנו אל הבית השומם, והנחתי שכולם בחדרים שלהם, ובעלה של רוזה נח צהריים.
"את צריכה עזרה בבישול?" שאלתי והפשלתי את שרוולי הקרדיגן שלי.
"לא, מה פתאום! אני אקרא לבן הבכור שלי שילך לקנות לי כמה מוצרים מהסופר לפני שהוא נסגר, רוצה ללכת איתו?" היא שאלה, ואני הנהנתי באדישות.
"איתי!" היא קראה לבנה, צעדים נשמעו במסדרון, ו… איתי נעמד מולנו. רק… לא ציפיתי שזה יהיה האיתי הזה.
"היי, תום!" קרא איתי.
"היי," מלמלתי בחוסר נוחות. איך לעזאזל איתי, הברמן, החבר של אופיר, הוא הבן של רוזה?
"אתם מכירים?" שאלה רוזה בבלבול, ואני הנהנתי וחייכתי,
"הוא היה הברמן כשיצאתי למועדון, וטוב… הוא החבר של החברה הכי טובה שלי." אמרתח בקלילות. זה לא אמור להיות מביך, אך אני לא אהפוך את זה לכזה.
איתי הופתע מהפתיחות והקלילות שבקולי וחייך,
"כן, בדיוק." הוא אמר ובחן אותי בקפידה,
"אז את תום המפורסמת?" הוא מלמל בינו לבין עצמו, וגבותיי הורמו בהפתעה,
בזמן שלחייה של רוזה האדימו,
"טוב, איתי, לך לסופר לקנות לי את כל המצרכים האלה," היא אמרה ושמה בידו רשימת קניות,
"וקח איתך את תום." פקדה, ואיתי הנהן, ואז אמר,
"אמא, בסוף גם רועי בא לארוחת ערב." אמר איתי באגביות, ורוזה חייכה בחום,
"מעולה! התגעגעתי אליו." אמרה רוזה בשמחה, ואני הבנתי שהרועי הזה בטח איזה חנון מחשבים, או משהו בסגנון. אני בטוחה שהוא ילד טוב.
"בכל מקרה, הלכנו." איתי אמר ומשך אותי מזרועי לכיוון היציאה.
"ביי רוזה!" קראתי, בזמן שאיתי קרא גם הוא,
"ביי, אמא!" ושנינו יצאנו מהבית.
***
איך הפרק? אגב, אני צריכה שמות לבנים, כי כבר נגמרו לי כל הרעיונות!
מקווה שאהבתם את הפרק, ואשמח לתגובות ודירוגים (: