נערים – סוף החלק הראשון
פרק 10
לאחר 5 שעות..
הקיטסונה או אליסון, טוב אני אקרא לה אליסון, הפילה את העץ האחרון והם יצאו מהמבנה שלהם, נורגה שלפה את החרב שלה, הניצב היה זהוב והלהב היה כסוף עם נצנוץ בקצהו.
"תחסלו אותה!!" קרא המפקד, אליסון נעמדה מולם, והקו הראשון של החיילים התקדם לעברה במהירות ועמד להתקיף אותה. היא הושיטה את ידיה ונוצר אנגריה שחורה שעטפה את כפות ידיה, כול החיילים הודפו לאחור ונפלו על גביהם או שברו עצם כלשהי במהלך ההתקפה,
הקו השני התקדם בצעדים כאשר הם שומרים אחד על השני עם המגנים שלהם, שוב, הקו נפל כי אליסון הייתה חזקה מדיי.
"אני צריך נשק." אמרתי במהירות, נורגה התכופפה והרימה חרב שחורה עם ניצב חום כהה, היא הושיטה את החרב לעברי ואחזתי בניצב שלו. היא הייתה כבדה אך לבסוף הצלחתי לאזן את משקלה על ידי ולהרים אותה.
כל קווי ההתקפה נפלו ורק נורגה ואני נשארנו עומדים, עכשיו יכולתי לראות את אליסון בבירור,
אוזניה התחדדו, עיניה נהפכו לירוקות וניביה התחדדו. היא נהמה לכיוונו ואמרה
"אני הקיטסונה."
"לתקוף!" קראה נורגה ורצה לעברה, אני אחריה. הצלחתי לקלוט שהפגיון נמצא תלוי במכנס של אליסון, נורגה הראתה כישורים רבים. היא הטתה את הלהב לצד ושרטה את עורה של אליסון, מיד לאחר מכן הטתי את הלהב לצד השני ושרטתי את הלחי של אליסון, וכך נורגה תקפה ואז אני ואז נורגה וכך הלאה.
עצרנו לנשום לרגע, בינתיים פצעיה של אליסון החלו לרטוט ולהתרפא.
"עכשיו זה תורי." היא קראה, היא הושיטה את ידה הימינית והיא העיפה אותי לעבר בקתה רעועה שהתרסקה מיד לאחר שהתנגשתי בה. עכשיו היא עברה לנורגה, היא הכתה את פניה עם מהלומה של אגרוף ונורגה נפלה לאדמה. אליסון בעטה בבטנה וגלגלה אותה כדי לראות איך היא סובלת,
נורגה הצליחה לאחוז בניצב החרב ולשרוט שוב את עורה של אליסון הפעם עמוק יותר.
היא הצליחה לעמוד על הרגליים והיא זינקה לאליסון, היא הפילה אותה על האדמה והכתה את פניה, כאשר היא הייתה חסרת הכרה היא לקחה ממנה את הפגיון ומיד הכתה את פניה שוב, היא קמה מאליסון והתקרב לעברי, לפתע אליסון קמה וזנב אחד יצא ופגע באדמה והרעיד אותה. הצלחתי לקום על רגלי.
"רוצי!" קראתי, והיא עשתה כדבריי. מיד לאחר מכן יצא עוד זנב ועוד זנב, נורגה עוד הייתה רחוקה וראיתי שפיט מחכה לסימן שאקבל את הפגיון,
"תזרקי אותו!" אמרתי בהחלטיות,
"אין מצב!" היא קראה, עיניי נפערו. "בסדר!" היא צעקה והשליכה לעברי את הפגיון, זינקתי לאוויר ואחזתי בו. התגעגעתי לקור הניצב. פיט מיד החל לרוץ לעברי, הוא הגיע ומשך בזרועי כדי שנתקדם לעבר ביתי.
היא נדה בראשה לשלילה והביטה בי במבט של 'אל תבגוד בי.'
"בוא כבר!" הוא קרא ומשך אותי,
"אני חייב להציל אותה." לחשתי, "מה?!" הוא קרא, "אתה משוגע? קדימה בוא נזוז! היא תבגוד בנו ברגע הראשון שנציל אותה." הוא משך שוב אותי לעברו אבל התעקשתי.
"אני חייב להציל אותה." אמרתי בהחלטיות ורצתי לעברה באומץ, זנב אחד נשלך לעברי, זינקתי לצד כדי שהוא לא יפגע בי , מדי אחרי זה התחמקתי מעוד זנב והצלחתי להגיע אל נורגה,
"אל תגרמי לי להצטער על זה." עזרתי לה לרוץ וברחנו ביחד מהזנבות הארוכים של אליסון, זנב אחד עמד לפגוע בנורגה, שרטתי אותו עם הלהב והוא נחצה לשניים, היא זעקה מכאב ונפלה על הרגליים.
"קדימה!" קרא פיט והצטרף אל הריצה שלנו, הגענו למה שהיה פעם הבית שלי ועכשיו הוא רק אפר, היה פתח קטן מתחת לשני קורות עץ,
"זה חייב להיות שם!" התכופפתי והצבעתי לשם, אליסון החלה לרוץ במהירות לעברנו. "קדימה, קדימה, קדימה." האצתי בהם, נורגה ירדה ראשונה, לאחר מכן פיט ולבסוף אני. זנב אחד הצליח להזדחל, מיד לאחר מכן הכתי אותו עם אבן והוא חזר חזרה, חסמתי את הפתח עם האבן והסתובבתי לראות מה הולך שם. פיט ונורגה היו פעורי פה. וגם אני ברגע שראיתי את זה.
"זה.." פיט החל לגמגם, אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
"אין מצב," נורגה נדה בראשה באיטיות,
"זה מבוך." אמרתי.
תגובות (2)
שמתי לב שג'ייס אוהב להצהיר על המובן מאליו, זו רק אני?
למה שבוע? אם כבר יומיים-שלושה, אבל לתת לי לחכות שבוע?!?!?! לא פייר :(
אין מה לומר לך להמשיך, כי אמרת שיש פגרה של שבוע…
וואו ממש יפה! אהבתי מאוד! זה עד כדיי כך מושלם!!!! אני לא יכולה לחכות שבוע עכשיו!